"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הצבע הנכון: כך האדום הפך לסמל המחאה

הנשים לובשות אדום ורוצות שיראו אותן • לומר למחוקקים שאצים־רצים לחוקק חוקים שיפגעו בכולנו - אנחנו כאן • לא נלבש אפור - נלבש אדום ונבלוט • תקשיבו לנו

,עודכן
0השמעה
סיפורה של שפחה. נשות המחאה מתכוננות להפגנה נוספת, צילום: ללא

הצבע האדום מחובר אצלי רגשית לכדורגל ולכדורסל. להפועל תל אביב. ובלי קשר, הצבע האדום אהוב עלי במיוחד גם כאמירה אופנתית, בלי קשר לצו אופנה כזה או אחר. האדום תמיד חגג במלתחה שלי. בכל תיק שלי יימצאו לפחות שני גוונים של ליפסטיק אדום. תמיד. מאז שאני זוכרת את עצמי.

והנה הגיעהההפיכה המשפטיתוהפכה את האדום גם לצבע של המחאה. ובמקרה הזה גם למחאה של הנשים. הן נפגשות במעגלי מחאה בכל רחבי הארץ, כשהן לבושות באדום ובתלבושת שלקוחה מתוך הסדרה "סיפורה של שפחה", שכתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שמגוללת את סיפורה של ארה"ב לאחר שעברה הפיכה תיאוקרטית. במדינה הזו לנשים היה תפקיד אחד ואחד בלבד: ללדת ילדים עבור ראשי המדינה שנשותיהם לא יכלו להרות.

הסדרה דיסטופית. מייצגת מציאות עם מרכיבים שליליים, בניגוד לאוטופיה, שבה כולנו רוצים לחיות.

הנשים באדום שייכות לקבוצה שמכנה את עצמה "בונות אלטרנטיבה - קבוצות לחץ אקטיביסטיות, א־מפלגתיות, של נשים בחברה הישראלית שמטרתן להביא לקידום שוויון חברתי, להעצמת נשים וליצירת מציאות שוויונית ובטוחה עבורן".

והן צודקות, אלא שאני ממש לא חושבת שמיצג "סיפורה של שפחה" מתאר את מצבנו. לא נגיע לשם. החשש האמיתי הוא שההפיכה המשפטית מובילה אותנו, בהכרח, להרעה במצבן של הנשים בישראל: בהיעדר עילת הסבירות, בג"ץ לא יוכל להגן עלינו מפני חקיקה שתכריח אותנו לעבור לחלק האחורי של האוטובוס או שלא יקבלו למוסד חינוכי מישהו בשל מוצאו; לא תגן מפני שרירות ליבו של השלטון; ולא תוכל לשנות החלטה של הריבון שיחליט, רק משום שכוח בידו, שנשים לא יכולות להיות יותר טייסות.

הנושא האחרון חשוב בעיקר לאור הערת יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, שאמר שהוא לא רוצה שבג"ץ מסוג אליס מילר יעבור, רק משום ש"היא נחמדה ונראית כמו בת השכנים".

זו אמירה חמורה, שבכנפיה חבויה חשיבה עקומה שזה מה שקרה באותו בג"ץ שבזכותו נפרצה הדרך לנשים להיות טייסות קרב. ולא, זה לא קרה מפני שהיא היתה נחמדה. זה קרה כי נגד שרירות לב השלטון יש רק מגן אחד - בית המשפט הגבוה לצדק.

גם החקיקה שתשווה בין עקרון לימוד התורה בישיבה לבין שירות צבאי, דינה אחד - לשמר את מצבן של הנשים החרדיות כיולדות וכמפרנסות. וכן, אני יודעת שהן תאמרנה לי שהן רואות בזה את ייעודן כדי שהבעל יוכל ללמוד, ושהבאת ילדים לעולם זה רצון האל. מישהו צריך להגן עליהן ולומר שאפשר גם אחרת.

החקיקה רק תרחיק את השוויון בחברה הישראלית, שכבר שנים מתעלמת מהצורך לדון בפצצות העומק שמאיימות לרסק אותה מבפנים, ובראשן - השוויון בנטל.

אז כן, הנשים לובשות אדום ורוצות שיראו אותן. לומר למחוקקים שאצים־רצים לחוקק חוקים שיפגעו בכולנו - אנחנו כאן. לא נלבש אפור. נלבש אדום ונבלוט, ונאמר אנחנו כאן. 51 אחוזים מהאוכלוסייה, לפי הלמ"ס, ומגיע לנו שתקשיבו לנו.

כי בפעם האחרונה שבדקנו, הרפורמה שאתם מקדמים מובלת על ידי גברים בלבד. גברים פריבילגים. אשכנזים. ואנחנו לא נוותר עד שהרע יבוער מקרבנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר