ברפורמה אל תהיה צודק - תהיה חכם

מדינת ישראל חפצת החיים צריכה להגיע לפשרה. לא משום שהאמת באמצע, אלא כי קונצנזוס יוצר לגיטימציה. בשני הצדדים יש אנשים צודקים, אבל צריך גם אנשים חכמים.

צודקים תומכי הרפורמה, שאני נמנע עימם: יחסי הרשויות בישראל נעדרים את מרבית האיזונים והבלמים הקיימים במדינות מתקדמות. מערכת המשפט הישראלית עקומה בצורה בלתי רגילה, היא נטלה לעצמה כוח בלתי מוגבל, וב־25 השנים האחרונות נוגסת, פסיקה אחר פסיקה, ביכולתו של העם לפעול למימוש רצונו דרך כנסת וממשלה נבחרת. במשך העשורים האחרונים, מכוני מחקר כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה וגופים אקדמיים מראים בבירור את ירידת האמון במערכת המשפט.

ירידת האמון במערכת אינה נוצרת יש מאין, היא תוצאה של פסיקות רבות ומצטברות. למשל, עונשי מאסר מגוחכים למבצעי פעולות טרור הובילו לפיגועים חוזרים.

פסקי דין שאינם מאפשרים גירוש מסתננים ושמירה על הגבולות פגעו בריבונות הישראלית באופן חסר תקדים. בתחום זכויות האדם, רק לאחרונה התגלה כי בתי המשפט אישרו יותר מ־99 אחוז מהבקשות להאזנות סתר.

בתי המשפט הפכו לחותמת גומי של המשטרה בהאזנות ובחיפושים, בהארכת מעצרים, בהלבנת "מהלכי חקירה". כאשר אלכסנדר המילטון (כן, ההוא מהמחזמר) דיבר על ארנק וחרב, זו היתה כוונתו. כדי שחוק יהפוך לצדק, נדרש אמון - והאמון נשחק עד דק.

אובדן אמון הציבור במשפט אינו רק ערכי, ערכיו של הציבור אינם תואמים את אלה של בית המשפט. ישנו גם אובדן אמון מוסדי. הציבור רואה במערכת המשפט מערכת נפוטיסטית, היא מלאה ב"ילדים של" וב"חברים של". מערכת המשפט הפכה לאוליגרכיה שמשכפלת את עצמה, בין שבאמצעות ועדת השתיים, מנגנון ההתמחויות, הכוח העודף בוועדה למינוי שופטים, ובין שבקשרי המשפחה הענפים. הציבור רוצה מקצועיות וייצוגיות. מה שנכון לביקורת על נמל אשדוד, רשות שדות התעופה וחברת החשמל, נכון גם לבית המשפט העליון.

טענות אלה ואחרות בעד הרפורמה אינן חדשות. הנשיא לשעבר ריבלין דיבר על כך לפני שני עשורים, דניאל פרידמן ושמחה רוטמן כתבו על כך ספרים, לפיד האב והבן כתבו ונאמו על הנושאים האלה.

הצורך ברפורמה לא נולד במשרדי פורום קהלת (גילוי נאות: אני עובד במחלקה הכלכלית שם). הרפורמה נולדה בעם, ועוצבה על ידי נציגיו הנבחרים משמאל ומימין. מתנגדי הרפורמה הנוכחית צריכים להבין זאת. 

צודקים מתנגדי הרפורמה, הם רואים בבית המשפט מגן על זכויות האדם ואורחות חייהם - מבג"ץ קול העם, שהגן על חופש הביטוי, לבג"ץ אליס מילר, שפתח את ההזדמנויות לנשים בצה"ל.

אנשים רבים, בעיקר בשמאל אבל גם בימין, איבדו אמון במערכת הפוליטית. את חוסר האמון בבג"ץ שחש מפונה גוש קטיף, חש תל אביבי־חילוני־הייטקיסט כאשר הוא רואה את אריה דרעי ממונה לשר בממשלה על אף שלוש הרשעותיו, או כאשר הוא שומע שייתכן שיהיה מינוי פוליטי בלמ"ס, או חוק החמץ, או סבסוד שנוגד לימודי ליבה, או כאשר קורא על "למחוק את חווארה".

לא משנה כמה סמוטריץ', בן גביר ונתניהו יבטיחו שלא תהיה פגיעה בזכויות אדם, הם לא זוכים לאמון בשמאל. החששות, גם אם אינם נכונים, הם אותנטיים, ועל תומכי הרפורמה להבין אותם.

הימין רואה את חסימת הכבישים, האלימות של "אחים לנשק" והקריאות לסרבנות של כל מיני "לשעברים", והימין צודק בגינוי שלהם. אבל הוא גם צריך לראות ולהבין את חששות הלהט"בים, החילונים וקבוצות אחרות. הכאב הוא אמיתי. מיצג "סיפורה של שפחה" צריך להוביל לשיח ולהבנה, לא ללעג.

הלעג הוא שגורם לכולנו להתחבא מאחורי בריונים, מתוך תקווה שהם יגנו עלינו מפני בריוני הצד השני. זה לא יעבוד לנו, זה יפורר אותנו.