מה היהודים רוצים

השבוע, לאחר שיחת קצרה עם בחור יהודי באוניברסיטת תל אביב, נפל לי אסימון. לדעתו, הבעיה העיקרית היא שהעם היהודי בישראל עדיין לא החליט איזו מדינה הוא רוצה. דבריו הדהימו אותי, כי בתור ערבי־פלשתיני אזרח ישראל, חשבתי שאני הוא זה שמתנדנד בין שתי זהויות - שנוצרו עם קום המדינה ובריחת המוני הפלשתינים לגולה מצד אחד, והישארות חלקים מהם בארץ מהצד השני.

בן־רגע, זהותנו כפלשתינים הפכה להיות מורכבת יותרבתור אזרחים ישראלים. רובנו הצלחנו להתמודד עם הזהות, שנקרעה בין השייכות לעם הפלשתיני לשייכות לאזרחות הישראלית, ועשינו מאמצים עילאיים להשתלב במדינה. השתלבות שנעה בין הצלחה, כמו בהשכלה הגבוהה - לכישלון, כמו בתעסוקה, עם שיעור העסקה נמוך ביחס לאוכלוסייה הכללית (כ־20%).

לעומת דילמת הזהות הפלשתינית־ישראלית, דילמת הזהות הישראלית־יהודית הפתיעה אותי. שכן, יש לעם היהודי מדינה שהוגדרה על פי מגילת העצמאות כיהודית ודמוקרטית. אותו עם - שהיסטורית נלחם על שמירת דתו באירופה והשפיע על כלכלת העולם, אך נקלע למלחמת עולם ולשואה איומה - לבסוף הקים מדינה, גם אם תוך יצירת סכסוך דמים עם הפלשתינים.

לא הפנמתי שהיהודי בארץ עדיין לא החליט איך הוא רוצה שמדינתו תיראה. מדינה של יהודים בלבד? של חילונים בלבד? מדינת הלכה? מדינה דו־לאומית? מדינת כל אזרחיה? אלו שאלות שמהוות את הבסיס למאבק הפנימי של העם היהודי בארץ, שעיקרו כרגע נגד ההפיכה המשפטית שקורית בימים אלו, ושממחיש את בעיית הזהות, המכותרת על ידי שלוש צלעות של משולש ישר זווית:

היתר - יהודים רבים שאין להם בעיה שתהיה כאן מדינה לא דמוקרטית עם שלטון הרוב, שיתבסס על החלק הדתי־חרדי ההולך וגדל.

הבסיס - חלק אחר בעם שנמצא במיעוט, אך הוא הרוב בתרומתו לכלכלה, והוא נאבק לשמירת הזהות החילונית של מדינתו ולהפרדת הרשויות.

והגובה - החלק הדתי־לאומי, שנאבק בכל דרך, חוקית או לא חוקית, על שליטה מלאה בכל חלקי הארץ, ומוכן בשביל זה להפוך את המדינה ללא דמוקרטית ולסלק את כל מי שיפריע לו בדרך.

בתוך המשולש הזה, אנחנו, הערבים, נמצאים במאבק הישרדות, עד שזהות המדינה היהודית תוכרע. נאבקים על קבלת זכויות שוות ונגד גזענות, נאבקים על פרנסה טובה ועל חינוך טוב, נאבקים על חיים ללא אלימות רצחנית שבבסיסה מצב סוציו־אקונומי ירוד.

נאבקים, אבל תמיד נשארים מוגבלים בתווך שבין שלוש צלעות משולש העם היהודי, שטרם קבע את זהות מדינתו. נאבקים ותוהים אם עדיין יש לנו סיכוי להפוך לצלע רביעית - כחברה שתורמת רבות לכלכלת המדינה, להשכלתה ולתרבותה, ושיכולה להביא למדינה רק טוב, במקום מאבקים בלתי פוסקים.

כמי שהיתה לו הזכות לזכות לאחרונה באות ראש העיר תל אביב־יפו למעורבות חברתית, אני טוען שהגיע הזמן לתת לחברה הערבית להפוך לצלע הזו - מבלי לבקש ממנה לוותר על זהותה הפלשתינית ההיסטורית, ועל תחושת ההזדהות הטבעית והאנושית עם שארית העם הפלשתיני, שסובל רבות.