בהפגנות המתקיימות בשבועות האחרונים נגד מהלכיה של הממשלה החדשה, נפקד מקומם של ערביי ישראל, האמורים לכאורה, כך טוענים מתנגדיה של הממשלה, להיפגע יותר מאחרים ממהלכים אלו.
אחרי הכל, ההצהרות הרמות של דוברי הממשלה ובכיריה בדבר השבת המשילות לערי ישראל, לנגב ולגליל, וכן ההבטחות לנקוט יד קשה נגד המביעים הזדהות ותמיכה במאבק הפלשתיני בישראל, נתפסות ככאלה העלולות להוביל למתח ואף לעימות בין הממשלה לבין האזרחים הערבים. לפי שעה, נבואות הזעם לא התממשו. הרחוב הערבי מסרב להתרגש ממהלכיה ומתוכניותיה של הממשלה, וממילא אינו לוקח חלק במחאה נגדה.
אפשר שהשקט מקורו בכך שבינתיים דבר לא השתנה, הרי הבטחות הבחירות טרם מומשו בשטח. לבד מכך, דווקא ממשלות הימין לדורותיהן, ובייחוד בעשור האחרון, הן שקידמו תוכניות עתירות ממון שנועדו להביא לשיפור מצבם של הערבים בישראל. אפשר גם שכינונה של ממשלה ימנית בישראל הוא דווקא גורם מרתיע ומרגיע, בניגוד להערכות כי ממשלה זו תלבה ותתסיס את הרוחות. ובכל מקרה, מה שברור הוא שברחוב הערבי יש מעט מאוד סימפתיה למחנות השמאל והמרכז בישראל, וגם לבג"ץ, אגב.
אך באדישות ובחוסר האכפתיות שמשדרים האזרחים הערבים ביחס לוויכוח המתנהל בתוככי החברה הישראלית - יש משהו עמוק ומטריד, הנעוץ במגמה מתמשכת של ניכור ושל התנתקות מבחירה מן המדינה וממוסדותיה, דבר המוצא את ביטויו, למשל, בירידה בשיעור ההשתתפות בבחירות לכנסת.
הניכור מהמדינה ותחושת היעדר השייכות מביאים בני שיח ערבים רבים, ובוודאי את המנהיגות הערבית, לטעון כי מבחינתם אין הבדל אמיתי בין ממשלת בנט־לפיד לבין ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־בן גביר - שתיהן ממשלות ציוניות, המחויבות לחזון ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
המונח "נוכחים־נפקדים" מתאר מציאות משפטית, אך גם חברתית ופוליטית, של הימים שלאחר קום המדינה, שבהם ערבים שהתגוררו בתחומי ישראל איבדו את רכושם בעקבות מלחמת העצמאות. מאז נדמה היה כי האוכלוסייה הערבית הולכת ומשתלבת בחיי המדינה והחברה, ואף קושרת עצמה למדינה ולמוסדותיה. אך עתה שבים הערבים ונסוגים לאחור, והפעם ביוזמתם ובהובלת מנהיגיהם, למציאות מחודשת של "נוכחים־נפקדים".
האוכלוסייה הערבית נוכחת משום שהיא מתגוררת במדינה ומחזיקה בתעודת זהות כחולה, ואף משולבת במרקם החיים ובשוק העבודה. ובה־בעת בוחרים רבים מאזרחי ישראל הערבים, בהובלת מנהיגיהם, במעמד של נפקדים מרצון, נעדרי תחושת הזדהות ושייכות, כאילו זו אינה באמת מדינתם וכאילו ממשלת ישראל - בין שממשלת בנט־לפיד ובין שממשלת נתניהו - היא ממשלה זרה. זו מגמה לא בריאה עבור האוכלוסייה הערבית, משום שהיא שוללת ממנה יכולת להשפיע, לשנות ולקדם את מעמדה.
נוסף על כך, יש בה כדי להכתים ולהפוך מאבק אזרחי לגיטימי וצודק למען שוויון וזכויות - למאבק נגוע ומסוכן, בעל אופי לאומי ודתי, נגד המדינה.
למרות הכל, סיפור השתלבותם של הערבים במדינה הוא בעיקרו סיפור הצלחה. בכל בוקר קמים מיליוני אזרחים ערבים לעבודה, ולא למחאה או למאבק, והם משולבים באופן מרשים ברקמת החיים הישראלית.
בממשלה הקודמת היה מנסור עבאס חבר של כבוד, ונראה שהיה מוכן להצטרף גם לנוכחית. דבר זה לא קרה, וגם לא יקרה, מהסיבות הלא נכונות - טעמים פוליטיים צרים ורצון לרצות את השוליים ואת הקצוות.
אבל אין צורך במנהיגים שלא תמיד מייצגים את האינטרסים של בוחריהם כדי להגיע לציבור הערבי הרחב. הגברת תחושת המחויבות וההזדהות עם המדינה, וכן חיזוק נוכחות המדינה ומוסדותיה במגזר הערבי, תוך מאבק עיקש במגמות ההתנתקות מהמדינה וההתנכרות לה, הם יעדים בני־השגה הניצבים לפתחה של הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו