הקרב ההסברתי שלנו רחוק מלהיות אבוד

הנשיא המכהן ונשיאים בדימוס, יו"ר הפרלמנט וראשי כל המפלגות המיוצגות בו, יו"ר הקואליציה השולטת ונשיא האקדמיה הלאומית למדעים, ראש עיריית עיר הבירה והמועמד להחליפו בבחירות הקרובות - תדמיינו שכל הבכירים האלה מתייצבים לימינה של ישראל, מתחרים ביניהם מי תומך יותר במדינה היהודית, ולא מעלים על דעתם להאשים אותה או לדרוש ממנה ויתורים לטובת דורשי רעתה. נשמע כמו חלום, נכון? ואם אוסיף שמדובר במדינה בעלת רוב מוסלמי, הרי החלום ייראה למרביתנו תלוש מן המציאות לחלוטין.

התמונה האופטימית שציירתי אמיתית לגמרי, וכדי להיחשף אליה אין צורך ביותר מכמה שעות טיסה. המדינה המסתורית היא אלבניה, ותחושת האהדה כלפי ישראל נוכחת בה כמעט בכל מקום, ומוכיחה שהקרב ההסברתי שלנו רחוק מלהיות אבוד. במקום להרים ידיים ולהיתפס למרה שחורה, ברוח התלונה הידועה ש"העולם כולו נגדנו", צריך לזקק את הסיבות להצלחה התדמיתית של ישראל ב"ארץ הנשרים", כפי שהאלבנים מכנים את מדינתם, ולהעתיק אותן למקומות נוספים.  

ראשית, הגיע הזמן להתגבר על הנטייה הישראלית להתעלם מהמדינות הבינוניות והקטנות. ככל שהעולם נהיה מגוון וגלובלי, כך התרבו בו מוקדי ההשפעה, והם אינם מצויים רק בוושינגטון, בפריז, בברלין ובלונדון. אין זה אומר שצריך לוותר על העבודה ההסברתית בקרב המעצמות, אבל גם למדינות מהשורות השנייה והשלישית עשוי להיות תפקיד ניכר בנעשה בעולם, ואפילו קול מכריע בהצבעות במוסדות הבינלאומיים. בשל קוטנן, במדינות כאלה קל יותר לחולל שינוי, ולעיתים לא תידרש לשם כך השקעה גדולה.

שנית, הדוגמה האלבנית ממחישה את מה שהימין הישראלי טען תמיד: הדרך להישגים הסברתיים אינה עוברת במחוזות הוותרנות והנסיגות מארצנו. דווקא עמדה גאה ובלתי מתנצלת, זאת שמושתתת על זכותנו הבלעדית על הארץ ונתמכת בעוצמות של ישראל בהיבטים הצבאי, המדיני והכלכלי, זוכה להבנה ולסימפטיה בקרב אומות העולם. ישראל תחת ממשלות השמאל שידרה לעמים אחרים מסר מוטעה של נכונות לנסיגות, ובכך ירתה לעצמה בשתי הרגליים - "רגל הצדק" (מי שמציע לסגת מארצו מודה שזאת לא מולדתו) ו"רגל העוצמה" (מי שמציע לסגת נתפס כחלש). מי ירצה להתיידד עם מדינה שבעצמה לא מאמינה בצדקתה, וחלשה מכדי לעמוד על שלה? אין זה מקרה שכל ההישגים ההסברתיים של ישראל הושגו תחת ממשלות הימין. שלישית, ישראל חייבת לשנות את הדיסקט ולאמץ גישה הסברתית אינטנסיבית, התקפית ופרואקטיבית, כיאה למדינה שיכולת השפעתה העתידית עולה לאין שיעור על ממדיה הפיזיים.

ההסברה במאה ה־21 אינה מוגבלת לניסיון לסכל החלטה אנטי־ישראלית באו"ם או להתמודדות עם הפגנה עוינת תחת דגלי אש"ף וחיזבאללה באחת מערי אירופה. ככל שהמדינה היהודית הופכת להיות שחקנית  משמעותית בתהליכים האזוריים והגלובליים, כך עליה לעשות שימוש בכלים הסברתיים כדי לבנות את עצמה כמעצמה.

ישראל צריכה להוסיף לארסנל העוצמות שבידיה את העוצמה הרכה - היכולת להשפיע על עמדתן של מדינות אחרות ולהשיג את יעדיה המדיניים באמצעות אטרקטיביות וכוח משיכה. הדוגמה האלבנית מלמדת שעוצמה כזו כבר מצויה בידינו. "אתם עם חכם ומצליח", אמרו הדוברים האלבנים בנאומים הרשמיים במהלך "שבוע ישראל", שנערך באלבניה על ידי המיזם "בית ישראל", ובשיחות הלא רשמיות חזרו ואמרו שכדאי למדינתם להתחבר לישראל. עכשיו צריך להשקיע בהרחבת העוצמה הרכה בכל זירה שישראל נהנית ממנה, וביצירתה יש מאין בזירות אחרות.  

העלאת ההסברה לרמה חדשה דורשת תקציב. זו השקעה שתחזיר את עצמה ותניב לישראל פירות מבורכים. גם החשיבה מחוץ לקופסה לא תזיק: ניתן לרתום למאמץ את הקהילה העסקית של ישראל, הפועלת ממילא בפינות השונות של הגלובוס, ולמנף את יכולתה לטובת כולנו.