הדרך היחידה להדליק אור עוברת במלחמה?

אין על חנוכה.

הגוף כבר ספוג בליטר או שניים של שמן, הילדים שיכורים ממתנות ומסופגניות, הבית מלא ריח לביבות, והפרקטיקה היהודית פתאום נעימה.

מה יותר סבבה מהדלקת נרות? לא שלא כיף לי לנקות את הבית לפסח או לצום ביום כיפור, אבל הבנתם. אור חביב מסביב, חג יפה כל כך.

מה הפלא שהחג הזה הפך לחביב הקהל?לא רק שחיברו לו אינספור שירים קליטים, אלא שנדמה שכל אחד מוצא בו את מה שהוא מחפש: אחד רואה בו את חג הקנאות, השני את חג האור שבו כל אחד נוטל חלק; אחד רואה בו את החג שמסמל את הכיבוש מחדש של ארץ ישראל והקמת המדינה היהודית השנייה, והאחר רואה בו סמל למאבק תרבות אוניברסלי. חג המאמץ האנושי מול חג הנס האלוקי. ידעתם שזה אפילו חג פמיניסטי? מבטיחה לכם,תשאלו את אחותו של יהודה המכבי.

הפנים הרבות של חנוכה מזמינות כל אחד לבוא ולהפוך אותו לחג "שלו". אנשי ההתיישבות מדליקים נרות חנוכה בבית צור, המקום שבו התחולל אחד מקרבות המכבים ושהיום נמצא בפאתי הכפר הפלשתיני חלחול - וסגנית נשיא ארה"ב, קמאלה האריס, מדליקה נרות בבית הלבן עם בעלה היהודי. סערת עצי האשוח שחוזרת על עצמה בכל שנה מזכירה לנו שיש מי שאפילו מצליח לראות בחנוכה חלק ממארג של "חגיגות חורף" הנחגגות בתרבויות רבות. חנוכה הוא בסך הכל "חנוכריסמס".

כל זה מזכיר לי שיחה שקיימתי עם הכומר שכיהן בכנסייה מול הבית שגרנו בו בחו"ל. בניגוד לרוב הכנסיות בשכונה, שחוץ מזרזיף מאמינים קטן שהגיע בימי ראשון עמדו די שוממות - הכנסייה מולנו היתה שוקקת חיים כמעט כל יום בשבוע, ועמוסה בעיקר בצעירים ובצעירות.

כשהצצתי בלוח האירועים שלהם ראיתי שמתקיים, למשל, יום מיוחד בטבע תחת הכותרת "ג'יזס אוהב את הסביבה!". נפגשתי עם הכומר לשיחה מרתקת, שבסופה שאלתי אותו: "תגיד, בינינו, אתה חושב שג'יזס באמת אוהב את הסביבה?". הוא נאנח, פשט שתי ידיים לצדדים ואמר: "אני צריך להביא לכאן אנשים".

הצורך להיות רלוונטי לקהילה גובר על הצורך להציג את "האמת", והרבה יותר קל לדבר על קיימות מלדבר על ערכים נוצריים. הערכים האלו כוללים, אגב, סיוע הדוק למדינת ישראל כדי שכל היהודים יכירו בג'יזס ויחזרו בתשובה, אבל זה כבר סיפור אחר.

המתח בין הרצון להיות רלוונטי לרצון להיות אמיתי הוא קלאסי לחנוכה.

זה נכון לכל חגי ישראל, אבל דווקא בחג כל כך נעים, ידידותי ומאיר, קל לנו להישאר באזור הנוחות שלנו ולהרגיש שהחג הזה מאשר את כל מה שאנחנו מאמינים בו. הייתי רוצה לראות אותנו מעזים לאתגר את עצמנו ומתמודדים עם ההיבטים הקשים, המבלבלים, המאתגרים של הסיפור החשמונאי.

שמעתי פעם את רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, מספר שהוא לא חוגג את חנוכה, כי אם הוא היה חי באותה תקופה היו רואים בו מתייוון, והוא לא מאמין בקנאות דתית. אני חלוקה על פרומן כמעט בכל מה שהוא אומר, אבל אני מעריכה את האומץ לעמוד מול החג ולהבין שהוא לא רק עושה נעים בגב. הייתי רוצה שחנוכה יגרום ליותר מאיתנו לזוז קצת בכיסא ולשאול שאלות קשות.

מה מקומה של הקנאות בחיינו? מתי היא טובה? האם הדרך היחידה להדליק אור עוברת במלחמה? מה מקומו של בית המקדש בעולם נטול מקדשים? מה יכולה מדינת ישראל המודרנית ללמוד ממדינת ישראל החשמונאית? מה אפשר ללמוד מסוג האירועים שהמסורת היהודית מדגישה וחוגגת?

המספר שמונה מסמל ביהדות את המקום של הנס, המקום שהוא מעל לטבע.

הדרך להיפתח אליו היא להפסיק להישען על המוכר והידוע, ולהיות מוכנים לקבל גם את מה שזר, חדש ומופלא ממנו. חנוכה שמח לכולם!