חינוך מופרט פוגע בזהות שלנו

הרבה תגובות קיבלתי על טענתי במאמר קודם שפורסם כאן, שדלדול ובעקבותיו הפרטה של החינוך במקצועות הרוח הם המקור למלחמת התרבות שמתרגשת עלינו סביב הקמת הממשלה החדשה.

אבל השאלה לא מצטמצמת להתערבות אפשרית, מעשית או לא מעשית, של אבי מעוז בחינוך. הדלדול החמור בשעות ההוראה, ולכן באיכות ההוראה, של היסטוריה, ספרות, תנ"ך ותושב"ע, לטובת תחליפי תעמולה של עמותות פרטיות כלשהן - גורר נזקים עמוקים הרבה יותר. הם נוגעים לתשתית שלנו, למכנה המשותף הקיבוצי המחבר אותנו.כדי להבין את הנזק, צריך לסגת לאחור ולעמוד על מקורות הצלחתנו במיזם העצום של גיבוש תודעה משותפת לעם מפוזר, שקבוצותיו חיו בנפרד זו מזו במשך מאות שנים. החייאת התרבות העברית של היהודים היתה מפעל משותף של ציונים לגוניהם: מסורתיים, לא דתיים, חילונים או דתיים.

מי שאינו חדור איבה מיותרת יכול גם להבחין בהצטרפות הדרגתית, אך מובהקת יותר ויותר, של חרדים רבים לתודעה הקיבוצית שלנו. בינוי התרבות העברית החדשה של היהודים בישראל הוא הצלחה כבירה שאין לה אח ורע - אין להיסטוריונים מקרה מקביל להשוות אותו אליו. החינוך הציוני, ברוחם של אישים כמו אחד העם והרב קוק, הוא שהוביל וביסס את תהליך הבינוי.

זה לא היה מיזם של האחדה משטיחה. הוא היה חדור מחלוקות, כמיטב המסורת היהודית. מראשיתו הוטחו בו, וגם בעתיד יוטחו בו, האשמות בחילון או בהדתה, והוקעות אחרות. תמיד היו ויהיו סביבו מתיחויות שונות.

אבל החינוך הציוני שלנו הצליח להיות מעבדה משוכללת, עשירה ומגוונת לגיבוש תודעה קיבוצית משותפת, לאו דווקא אחידה. הוא הצליח להיות כור משותף שמחלוקות יוצאות ממנו ומתבררות בתוכו. זהות לאומית אינה מניפסט או עיקרי אמונה מוכתבים, אלא היא מצע משמעות משותף המגדיר את הנושאים שהצדדים השונים חלוקים עליהם.

היכולת להניח את המצע הזה היא לוז ההצלחה התרבותית של הציונות.

האופי הזה של התחייה התרבותית, שהתבסס על מאמץ משותף של כלל החברה ולא על הפרטה מבוזרת, הוא אחד הסודות החשובים להצלחת התחייה ולהתמדתה. והוא זה הנתון כיום לאיום מפאת השיסוע של מערכת החינוך לפלגי־פלגים, המבקשים לעצמם נתחים ממנה. החינוך החרדי סובל קשות משיסוע. זה אחד המקורות לכישלונותיו.

במידה פחותה, ובכל זאת משמעותית, גם החינוך הדתי־לאומי סובל משיסוע. אבל שרי חינוך רבים - דתיים כמו המר, לוי, פירון ובנט, לצד חילונים כמו לבנת, תמיר, סער ושאשא ביטון - הובילו תהליכי הפרטה גם בחינוך הממלכתי הכללי.

קוצצו באכזריות מקצועות זהות מובהקים כמו היסטוריה יהודית, ספרות עברית, תנ"ך ותושב"ע, ואז הוכנסו אל הריק שנוצר עמותות פרטיות בעלות סדר יום משלהן להנדסת תודעה חד־צדדית.הזהות המשותפת היהודית תמיד התבססה על סיפורים ("נרטיבים") עמוקים ורחבי היקף, שהוליכו ממקור משותף אל חזון לעתיד. בלי נקודת ראות כזאת - אין טעם ללמוד תנ"ך.

לימוד תנ"ך מקוטע מוכרח להוביל לניכור. זה בדיוק המצב בלימוד ההיסטוריה של עם ישראל. דיגום מקרי וסתמי שלה לא יעניין איש. בספרות העברית התנהל עיקר הדיון הזהותי המודרני שלנו. בלעדיה, איך נדע מי היינו ומי אנחנו רוצים להיות? בלי השכלה מהותית בתושב"ע מובטחת לנו התנוונות מהירה למעין תרבות שטחית, פריכה ונטולת עצמיוּת.משרד החינוך לא יכול להמשיך בסבילוּת הקטלנית שהוא נקלע אליה בתחומי הרוח. החרפת ההפרטה תהיה מתכון בטוח לפירוקו למעשה, ולנסיגה מההישג הגדול של בינוי התרבות העברית. ההפרטה היא המקור העיקרי לבעיות בחינוך שלנו. חיוני לנו להעצים את משרד החינוך ולהחזיר לאחור את גלגל ההפרטה.