יש עם פלשתיני. התקשורת הישראלית צריכה היתה לנסוע עד קטאר כדי להיזכר בעובדה הזאת. הפלשתינים אמנם נמצאים במרחק שעה נסיעה מהבית, אבל בתודעה הישראלית הם כבר שנים לא קיימים. אין סיקור תקשורתי, אין אינטראקציה יומיומית, אין תהליך שלום ואין אינתיפאדה, מה שאומר שאו שמיליוני אנשים מעבר לגדר פשוט נעלמו או שנורא קל ונוח לנו להדחיק ולהתעלם מהם.
דיאלוג עם השכנים שלנו כבר שנים לא נמצא על הפרק.
אם בעבר סיסמת הבחירות של ראש הממשלה המיועד היתה "נתניהו - עושים שלום בטוח", הרי בכל מערכות הבחירות האחרונות הסוגיה הפלשתינית כלל לא עמדה על הפרק.
השנאה והתיעוב לפלשתינים הועברו פנימה והפכו לשנאה ולתיעוב כלפי אזרחי ישראל הערבים ושמאלנים. כיבוש? מילה של פעם, שמאל הזוי, קשקוש פרוגרסיבי.
היה יחסית קל לשכוח: בארה"ב היה נשיא שהעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים ונתן לנו הרגשה שאנחנו מוגנים לנצח. התמיכה שקיבלנו מהאוונגליסטים תומכי ישראל והקשר החם בין הקהילה הזאת לבין נתניהו ובני ביתו הפכו תחליף לתמיכת יהדות ארה"ב, שרובה דמוקרטית ומאמינה בדיאלוג ובפשרה מדינית. שנתיים של קורונה הפכו את העולם למקום אחר, משבר עולמי בריאותי עולמי שגרם לעולם לעטות מסיכה ולהסתגר בתוך עצמו. ומעל הכל הסכמי אברהם - ספינת הדגל של מחיקת הפלשתינים מהתודעה, הסכמים שחילקו בין הערבים ה"טובים" באזור לערבים ה"רעים" ואפשרו לנתניהו ולממשלתו לספר סיפור אזורי מרגש. סוף־סוף אפשר היה לשתות קפה שחור קטן נטול אבו מאזן. טיסות לאבו דאבי בכלום כסף, הסתחבקויות עם ערבים בגלביות לבנות, סלפי עם בורג' ח'ליפה, תראו איזה יופי מקבל אותנו העולם הערבי. למה בכלל השמאל הלך למשא ומתן? כי הוא תמים, מטומטם וחסר במרחב, יצר דיאלוג וויתר לפלשתינים כדי למצוא פתרון בזמן שאין בכלל בעיה.
ואז הגיע המונדיאל. מדינה ערבית, נבחרות ערביות, אוהדים ערבים. אנשים אמיתיים שנמצאים בסיטואציות אמיתיות, באינטראקציה ובמעמד שווים של מרואיינים או בעלי תפקידים מול עיתונאים. חלקם מגדירים עצמם פלשתינים, לחלקם יש משפחה פלשתינית, חלקם פשוט זוכרים, להבדיל מאיתנו, שמעבר לקו הירוק יש בני אדם.
הלם. תדהמה. האנשים האמיתיים האלה - הם לא אוהבים את ישראל. הם מזדהים עם אחיהם בשטחים ושום הסכם, חגיגי ומוצלח ככל שיהיה, לא הצליח לגרום להם לשכוח את המציאות. "אם היית מישראל הייתי מסתובב אחורה ומוריד אותך", אומר השוטר לאלי אוחנה ההמום, ששואל אותו בפליאה למה. "כי אני פלשתיני", עונה לו השוטר. פשוט, ברור, חד.
"אנחנו מרגישים שנואים, עטופי עוינות, לא רצויים", כותבים העיתונאים רז שכניק ועוז מועלם. "ברחוב מלווים אותנו פלשתינים, איראנים, קטארים, מרוקאים, ירדנים, סורים, מצרים ולבנונים במבטים רושפי שנאה". כמה מפתיע שפלשתינים לא אוהבים ישראלים, ואיראנים לא מאמצים אותם בחום אל ליבם. הרי האיש שהוא ליגה אחרת חתם על הסכמי שלום ופתח בפנינו את המרחב, אז איך זה ייתכן שהמרחב מרשה לעצמו לא לפתוח את ליבו אלינו? האם העיתונאים המלינים על שנאה ועל אנטגוניזם, חשבו פעם מה זה להיות עיתונאי פלשתיני בישראל? האם הם זוכרים את שירין אבו עאקלה, אישה וסמל, שלפי תחקיר של צה"ל עצמו נהרגה בסבירות גבוהה מירי של לוחם דובדבן? האם הם ניסו להיות "סתם" ערבי במרחב הציבורי הישראלי? האם גם הם שכחו שישראל עדיין שולטת בעם אחר, או שהם דבקים בקונספט שאין עם פלשתיני?
במשך יותר מדי שנים הצליח הימין הישראלי להנדס תודעה ולהשכיח מהציבור הישראלי את הפלשתינים. ואז הגיע המונדיאל והזכיר לכולם, כולל לתקשורת הישראלית, שהשכנים שלנו עדיין כאן, מעבר לפינה. יש בקטאר הרבה מאוד אנשים שבועטים כדורים. מתברר שיש גם מי שבועט לנו לפנים מציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו