הטרור כאן כדי להישאר

באיו"ש פיגוע רודף פיגוע. כוחות הביטחון מצליחים אמנם לסכל רבים מניסיונות הפיגוע, ולמרבה המזל פיגועים רבים אחרים מסתיימים בלא נפגעים. אבל באווירת הטרור הרעילה השוררת בחברה הפלשתינית - אווירה של מתן גיבוי ותמיכה לטרור - הפיגוע הבא הוא שאלה של זמן, כפי שהתברר באריאל בשבוע שעבר, עת מחבל רצח שלושה ישראלים ופצע עוד שלושה אחרים.

הפיגועים הם רק קצה־קצהו של קרחון של מעשי אלימות וטרור: פה זריקת אבנים וחסימת כבישים, ושם ירי על יישובים ישראליים.

חלקם הגדול של אירועים אלו כלל אינו מגיע לכותרות, אבל יש בהם כדי להפוך את איו"ש לאזור סכנה עבור הישראלים המתגוררים בו.

מציאות של אלימות מתמשכת, גם אם בלהבות נמוכות, מהווה חממה שמעודדת ואף מייצרת את המחבלים הבאים, ופוגעת גם באותם פלשתינים המבקשים לחיות חיי שגרה נטולי אלימות, ודוחפת גם אותם להצטרף למעגל הטרור.

במציאות שכזו אפשר להבין את הקריאות ליד קשה, או אף למבצע צבאי מקיף שינסה לשנות את המציאות בשטח מן היסוד. אבל קריאות כאלו, המבטאות תסכול וגם עייפות, מבקשות מענה נקודתי, לרוב מבצעי, לאתגר הנוגע למשמעות ולמהות של קיומנו ושל חיינו כאן בארץ הזו, אתגר המלווה את הסיפור הציוני מראשיתו.

אכן, בטרור צריך להילחם, ואת גלי הטרור אפשר לדכא. אבל יש להכיר בכך שהטרור הערבי כאן כדי להישאר. הרי ההיאחזות היהודית בארץ וההתיישבות בה היו מלוות מראשיתן, עוד טרם הקמת המדינה, במאבק דמים, שביסודו התנגדות לנוכחות היהודית וחוסר השלמה איתה, ומאוחר יותר גם עם קיומה של מדינה יהודית על אדמת ארץ ישראל.

יד קשה המלווה במהלכים צבאיים תקיפים, או מנגד - ניסיון לקנות את ליבה של האוכלוסייה המקומית בהטבות כלכליות ואחרות - יכולים אמנם לדכא את גלי האלימות ולהבטיח שקט לזמן מה. אבל בסופו של דבר, כפי שמלמדת ההיסטוריה, הטרור ישוב וירים את ראשו.

האמת היא כי כל עוד יישאר הסטטוס קוו באיו"ש בעינו - דהיינו, מציאות שבה מדיניותה הרשמית והמוצהרת של מדינת ישראל באשר לעתידו של המרחב היא מדיניות מעורפלת - לא תהיה אפשרות אמיתית לשנות את המציאות בשטח מן היסוד, ומשמעות הדבר היא המשך של גלי הטרור, גם אם בעצימות משתנה.

לסטטוס־קוו יש יתרונות חשובים, שכן הוא מאפשר את המשך תנופת ההתיישבות היהודית באיו"ש בלא להתעמת עם הקהילה הבינלאומית, ובראש ובראשונה עם ארה"ב, וגם בלא לעורר ויכוח פנימי בישראל. במציאות כזו, אפשר גם להוסיף להיעזר ברשות הפלשתינית, למרות חולשתה, ולהטיל עליה את המשימה לתחזק את השטח.

אבל לסטטוס־קוו יש גם מחיר, המתבטא בקושי להתמודד עם גלי האלימות והטרור שאותם מזינה התקווה להביא בסופו של דבר לסילוקנו מאיו"ש, כפי שקרה בעזה, למשל.

את הסטטוס־קוו אפשר לשנות, לדוגמה, על ידי סיפוח השטח למדינת ישראל. יש להניח כי מרביתם של הפלשתינים יקימו קול זעקה, אבל ימהרו להשתלב במערכות החיים בישראל - השכלה, בריאות, רווחה ועבודה.

אבל בהנחה ריאלית שמדינת ישראל אינה מעוניינת, ואולי גם אינה יכולה, לשנות את המצב מיסודו - כל שנותר לנו, כמו בשנים שטרם קום המדינה, הוא להוסיף לבנות ולעבד, בית אחר בית ודונם אחר דונם, לשלם את המחיר שדורשת מאיתנו ההיאחזות בארץ, ובסופו של דבר, בעבור השנים - העובדות שבשטח ייצרו מציאות חדשה.

אחרי הכל, הטרור אינו בונה - אלא מחריב. הוא מבקש להחריב את המפעל הציוני, אבל בדרך הוא מחריב מבפנים את החברה הפלשתינית, את מרקם החיים, את המשק ואת הכלכלה, וכמובן - מרעיל את נפשם של צעיריה.

במאבק בטרור, שאינו אלא נדבך במאבק על הארץ, אין קיצורי דרך, והחשוב הוא שבמאבק הזה אנחנו מנצחים.