קריאה אחרונה לעוזבים את הארץ

לחולמים, המהרהרים, החוששים בעקבות תוצאות הבחירות. לממרקי הדרכונים הזרים ומי שלפאתי מערב עינו צופייה. לנודדים בפוטנציה, לגולשים ברחבי הלינקדאין בחיפוש אחר רילוקיישן, לבטוחים שהמעבר־לים מביא מזור ושקט: אל תשלו את עצמכם, המקום הזה לא באמת משחרר אותך ממנו. כן, אתם יכולים לעלות על מטוס כבר מחר ולנחות במדינה זולה הרבה יותר ואלימה הרבה פחות. יש המון מקומות הרבה יותר יפים מישראל, שהיא מדינה כעורה ואורבנית באופן בלתי רגיל. יהיו לכם נוף, שכנים שקטים, ובקיץ לא תשנו מצב צבירה ממוצק לנוזל בתוך חמש דקות כי אף מתכנן ערים בארץ לא מאמין בקונספט של צל. הדשא שלכם שם יהיה הרבה יותר ירוק מהעציץ שכרגע תקוע לכם במרפסת, שבכל פעם שהשכנים מלמעלה שוטפים הוא הראשון לספוג את חוסר ההתחשבות באחר שבארץ הפך לספורט לאומי.

תטיילו המון, סביר להניח שיהיה לכם אוטו יותר מוצלח מהאוטו בארץ. הכל יהיה גדול, רחב, הריאות ינשמו אוויר. אף אחד לא יניח לכם על הכתפיים אלפיים שנות גלות. בפעם הראשונה מגיל 18 לא תרגישו מגויסים, תשתחררו באמת ותגזרו את החוגר שהמדינה הזאת נותנת לכם ביום לידתכם, ולא באמת גוזרת עד יום מותכם. לא תהיו ההיא מגן שפרה או ההוא מעורב גולני או הבת של יעקב מהמזגנים - הביוגרפיה שלכם לא תופיע פתאום באמצע הרחוב.

אבל דבר אחד תתקשו לייצר: תחושת שייכות. לא כזאת שמבוססת על להבין את מנהגי המקום, את זה לומדים, ואפילו על מגבלות שפה אפשר להתגבר. מדובר בתחושה שהיא מכלול של גורמים, מנטליות, עבר משותף, אסוציאציות, הומור. היכולת לומר מילה ולדעת שכל מי שיושב מסביב לשולחן כבר מריץ בעקבותיה בראש את כל הסיפור.

תגידו: "מה פתאום? אנחנו ניטמע, נסתדר". ברור שתסתדרו, כולם מסתדרים. בסופו של דבר אתם תגיעו מישראל, מדינה שהיא חלק מהעולם המערבי, מפותחת טכנולוגית, מחוברת ומרושתת. את הבסיס להיות אזרח העולם קיבלתם, ואם תחסר לכם מילה בסופר אתם תעשו גוגל והיא תופיע מייד. אבל משהו במהות שלכם כבני אדם שלמים כבר לא יהיה יותר. כי הגירה כרוכה בלהשאיר חלק ממך במקום שאתה עוזב. המזוודה קטנה מדי לארוז בה את מי ואת מה שאתה, ויש מגבלת משקל.

אם אתם אנשים צעירים מאוד, המסע והמשא שלכם יהיו קלים יותר. אבל אם אתם כבר מאוד ישראלים - לא תיוולדו מחדש בתור אמריקנים או אירופאים. מעטים הם אלה, אם בכלל, שמצליחים להשיל מעצמם את העור שהשמש הישראלית כבר צרבה בו ולגדל עור חדש. וזה עוד מבלי שדיברנו על המשפחה והחברים שנותרים מאחור, על הורים מזדקנים שבכל ביקור משתנים עוד קצת, על רגשות אשם וחמלה שמתערבבים להם יחד בכל פגישה.

וכן, המקום הזה ירדוף אחריכם. הרשתות החברתיות מקילות את תחושת הגעגוע, אבל גם מדגישות מה מפסידים: שמחות מצד אחד, רגעי כאב וצער שחווים לבד מהצד השני. אתם נוכחים־נפקדים כמעט בכל רגע. ואנחנו, הישראלים, משפחתיים הרבה יותר מהאמריקנים, למשל, שם הילד מפנסילבניה נוסע ללמוד בטקסס ורואה את המשפחה מקסימום פעמיים בשנה. פה גרים בחיפה והולכים ללמוד בבאר שבע, ואם אתה לא מגיע לפחות פעם בחודש הביתה - הבית מגיע אליך. עם סירים.

חייתי בארה"ב תשע שנים. מעולם לא פתחתי את ה"ניו יורק טיימס" לפני שפתחתי את אפליקציות החדשות הישראליות. רוב הישראלים שהכרתי עשו כמוני. מה שקרה כאן פוליטית וחברתית ומדינית חצה בכל בוקר את האוקיינוס וחדר לנפש - ולא הרפה.

זה כיף לגור בחו"ל. מרחיב אופקים, מרתק, מסעיר. אבל אין מושלם ואין גן עדן, ובעיקר - אין לברוח לגמרי. מי שנסע, וגם מי שכמונו שב אחרי שנים רבות, חי יום־יום על הקו.

"הגירה היא לא לבעלי לב חלש", אמר לי פעם רון מייברג. אין תוגה דומה לתוגת מהגר.