רצח רבין: מה שכולנו ידענו

קשה עד בלתי אפשרי למצוא סרוג יליד שנות ה־80 ודרומה שלא נתקל בשלב זה או אחר במשפט האוטומטי, זה שמגיע עם חצי קילוגרם דמגוגיה ואפס גרם מודעות עצמית: "אתם רצחתם את רבין!".

הסרוג נתקל במשפט הזה באמצעי התקשורת ובחיים עצמם: בעבודה, במפגשים בין בתי ספר, בתחנות האוטובוס, מול מוכרים בחנויות, וכמובן בימי שנאת הסרוגים הרשמיים - שכללו לרוב גם אסרו חג ואפטר אסרו חג - אלה שכונו בלוח השנה "ימי הזיכרון לרצח רבין".

הכלל היה פשוט: פעם כיהן פה ראש ממשלה מעולה שכל עם ישראל העריץ, הוא עמד להנחית שלום מזרח־תיכוני מדהים, אבל לא הספיק כי חובשי הכיפות הסרוגות רצחו אותו לאחר הצבעה רשמית בוועדה המסדרת של ליגת הסרוגים הרשמית.

אלא שבדרך קרה משהו מוזר. למרות תנאים נוחים בדמות תקשורת מפמפמת ונרטיב ששוכתב היטב, רוב הציבור בישראל לא השתכנע. ואחרי כמעט שלושה עשורים - הציבור גם פתאום התחיל לדבר על זה בקול. בצורה רשמית.

השיא הגיע בנאומו המרשים במיוחד של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בכנסת. סמוטריץ' תמצת לשלושה חלקים את הידוע לכל אדם בישראל:

א. רצח רבין - אדם שתרם למדינה יותר שנים מרובנו - היה אסון אנטי־דמוקרטי וכתם לדורות שחובה ללמוד ממנו. ב. הציבור הסרוג לא רצח את רבין. ג. השב"כ הסית, הדיח, התעלם מהתרעות ועשה ככל העולה על רוחו במטרה לפגוע ולהסית נגד ציבור שלם בישראל, וגולת הכותרת היתה גיוסו של אבישי רביב. את זה לא סמוטריץ' המציא, אלא ועדת שמגר קבעה.

נאומו של סמוטריץ' עורר מהומה צפויה ומזועזעת גבוהה מהרגיל בתקשורת, באופוזיציה וגם בקרב שב"כ מיוסר ורגיש. זה קרה כי הנאום, מהחשובים שנישאו בכנסת ישראל, ייצג דור שלם. נאום שכאב את הרצח בלי אולי ובלי "תראו", אבל שגם צעק שיש פה המון מלכים בעיני עצמם שהם ערומים לגמרי.

סמוטריץ' אמר בקול ברור וצלול אמת שאסור היה להגיד בקול כל כך הרבה שנים. אבל לא אמירת האמת מבעיתה את צווחני קץ הדמוקרטיה, אלא הפשטות שבה היא נאמרה. הגילוי המדהים שהיא מייצגת מיינסטרים, לא קומץ. ההבנה שהגב התקשורתי כבר לא רלוונטי כמו בימי שני הערוצים.

הזיכרון של אוטובוסים עולים בסערה השמיימה באופן חד־שבועי ומוגדרים כ"קורבנות שלום"; הסקרים שניבאו ניצחון קליל של השמאל; העובדה שהימין ניצח למרות הרצח, לא בגללו. שיגאל עמיר למעשה כמעט הפיל את הימין.

הנאום הציב מראה נקייה ומעליבה מול אלו שהפכו את יום הרצח לפסטיבל וניזונו מהגווייה: בעוד מדינית סמוטריץ' והימין לא הקצינו במילימטר בדעות ובהשקפה, חלקים נרחבים מהשמאל הידרדרו למחוזות הפוסט־ציונות. לאידיאולוגיה של הזדהות מוחלטת עם האויב, כזו שיצחק רבין של שנת 95' היה מבטל בזלזול עצום וכן, כמעט כמו שהוא ביטל את אלו שאמרו שמעזה יגיעו קסאמים.

אגב, הוא עוד קרא לזה קטיושות. תם עידן