מאז היוודע תוצאות הבחירות, ניתן לאבחן הלך רוח של שינוי במחנה השמאל. לא השינוי של פעם, שביקש לדחוק את הימין ואת מנהיג המחנה הלאומי, שינוי אחר. אין יותר כוחות האופל, נעלמה הרטוריקה של המחנה "הנורמלי", "מכונת הרעל" יצאה לפנסיה. הביביסטים אותם ביביסטים, השופרות אותם שופרות, פשוט מי שהפך אותם לכאלה החליט שזה כבר לא מתאים. או יותר נכון - לא חכם. משום שלא מדובר בהתקף אהבה כלפי הביביסטים והשופרות, אלא בשינוי אינטרסים. הביביסטים הפכו לגיטימיים לאור התבוסה הצורמת והרצון בכל זאת לקבל דריסת יד ורגל בממשלת כוחות האופל הנרקמת.
מעבר לזניחת רטוריקת השנאה כלפי הימין, ניתן לאשש את הבחנת השינוי בכך שטקטיקת סתימת הפיות וההדרה עברה מהימין לשחקן אחר, או יותר נכון - שחקנית.
מרב מיכאלי, שעד לפני רגע היתה אחת מהמחנה, נמצאת תחת אש צולבת על כך שלא התאחדה עם מרצ לפני הבחירות, אף שגם אילו היו מתאחדות עדיין לא היו ללפיד 61 בלי המפלגות הערביות. לפיד פשוט לא יכול לכעוס פומבית על בל"ד וטיבי, אז הוא מאשים את מיכאלי. כך או כך, בשמאל החליטו לזנוח את ההסתה נגד הימין ולהעביר אותה למחוזותיהם.
רק שהקריאות לאחדות בטוויטר, והסקרים בערוצים המביעים רצון בקרב מצביעי השמאל לראות ממשלת אחדות (רק אתמול התפרסם סקר ב"מעריב", שלפיו 71.8% ממצביעי גנץ ולפיד תומכים בהצטרפותם לממשלת נתניהו, כאילו שכחנו איך הם עשו את המוות לגנץ על הממשלה הפריטטית) - כל אלו ועוד לא מבקשים לראות אחדות אמיתית בעם, אלא להשתמש בימין כמקפצה לתפקידים ולמקומות בממשלת הימין הבאה עלינו לטובה.
הרי מי שבאמת רוצה אחדות, פיוס, ריפוי או כל סיסמה אחרת, יכול להכות על חטא ולומר: "טעינו, הגזמנו, הלכנו רחוק מדי. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה מהשופרות ולאחות את הקרעים. אנחנו מקבלים את הכרעת הבוחר, את הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו עוזבים את הפורום והגשרים, נלך לעשות לביתנו. מתברר היום שזה השינוי שהחברה הישראלית צריכה".
הימין תמיד אמר שהרטוריקה של "איחוי, ריפוי, שינוי" מבקשת לעשות דמוניזציה לימין, ולצייר אותו כמי שאחראי לאיזשהו פילוג. אבל מבחינת הימין, הפילוג הזה היה מלאכותי לצרכים פוליטיים, ולכן לא היה צורך בממשלת ריפוי אז או בממשלת אחדות היום. אם הפילוג הוא המצאה של אותם שמאלנים שטענו שאם רק בנט ולפיד יקימו ממשלה יהיה פה שיח אחר - אתם אלו שצריכים את האחדות, לא אנחנו.
ואם אתם רוצים אחדות, אתם יכולים ואף מוזמנים לעבוד עליה ולמענה גם מספסלי האופוזיציה.
השמאל טרח להזכיר יום־יום למחנה הימין שהוא המפלג והמשסה, והמחנה הזה החזיר לו בקלפי. לפחות תודעתית, הימין נמצא עכשיו בעמדת כוח שלא היה בה זה שנים, והוא לא מתכוון לוותר עליה.
טועה השמאל כשהוא מסתכל רק על המפלגות החרדיות או על הציונות הדתית ו"נעם" ככוחות המניעים של המחנה. דווקא מגפני יכולה לבוא האחדות. דווקא מהציונות הדתית יכולה להיפתח הדלת.
זרמי העומק האמיתיים בשינוי התודעה של הימין מצויים כיום בימין החילוני, או לפחות בימין הלא דתי. ארז תזמור, רן ברץ ואחרים מסמלים את הימין שפיתח תודעה אחרת, עצמאית ומנותקת מאיזו "ממלכתיות" מאוסה.
הימין הזה, ניתן לשער, לא ירצה אחדות גם לא בעוד חצי שנה. אין בעיה עם כמה פליטים פה ושם, אבל ממשלת אחדות? הימין של היום, אותם זרמים לא דתיים, מבקש להשלים את מהפך 77' שלא הגיע לכדי הגשמה והשלמה, ואת זה לא עושים עם "אחדות".
רוצים שינוי? כן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו