לפי תוצאות הבחירות העדכניות לכתיבת מאמר זה, מפלגת חופש כלכלי קיבלה 0.3% מהקולות. אם שיעור גדול מהציבור מחזיק בתפיסת עולם הדוגלת בחופש כלכלי, בהפרדת המדינה מהכלכלה ובצמצום נטל המס והרגולציה, מדוע מפלגות הדוגלות בתפיסה הזו לא מצליחות?
אביר קארה היה אמור להיות מועמד ליברלי מושלם לכאורה. הוא לא החזיק בתפיסות משיחיות כמו פייגלין קודמו, לא היה מתנגד חיסונים, לא עסק בסוגיות של דת ומדינה, לא יצר אנטי, הסכים לעבוד גם עם השמאל וגם עם הימין, ולזכותו רשומים לא מעט הישגים לטובת העצמאים. אז מה קרה?
כדי להתחיל לגרד את אחוז החסימה מלמטה צריך "ניים רקוגנישן". כשלמדתי ניהול קמפיינים מהאמריקנים, הדבר הראשון שאמרו לי זה שהמועמד חייב להסתובב עם סיכה עם השם שלו. מספר הבוחרים שלך הוא פונקציה של כמות האנשים שבכלל יודעים מה השם שלך. ריבוי הופעות בפריים טיים הוא קריטי, ואף מנהיג ליברלי עד היום לא ניסה בכלל להשיג הכרה. מנהיג לא יכול להיבחר אם קוראי עיתון זה נתקלים עכשיו בשמו לראשונה, יומיים אחרי הבחירות.
הדרך לשלטון, או לשותפות בשלטון, עוברת דרך ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, העיתונים והרדיו. הסתמכות יתר על הרשתות החברתיות לא עובדת. זו לא אשמתם הבלעדית של הליברלים - התקשורת היא סוציאליסטית מטבעה. אי אפשר לצפות לסיקור ראוי מערוץ שידור ציבורי, שעובדיו הם אנשי הסתדרות החיים על חשבון משלם המסים; אי אפשר לצפות מגלי צה"ל להעניק זמן שידור למי שקורא להפרטתם, גם אם מרבית הציבור מבין שאין מקום לשידור צבאי שסר למרות של שר הביטחון במדינה דמוקרטית; הקרטל התקשורתי־סוציאליסטי הוא חסם משמעותי להצלחה של רעיונות ליברליים.
אך גם מול חומה תקשורתית אפשר היה לעשות הרבה. תנועות מצליחות כשהן פונות לקהלים רבים יותר בתמורה לדילול מסוים של המסר.
בדלנות וטהרנות לא עובדות, וזה נכון לכל התנועות הפוליטיות: מרצ התמקדה בשנאת נתניהו, ומפלגת העבודה בטמפרטורה ברכבות - נושאים שאולי חשובים לאנשים מסוימים, אך כמות המצביעים על נושאי ליבה של מפלגות קטנות היא מצומצמת.
בניית כוח פוליטי במפלגות קטנות דורשת רשימה מגוונת, עם אנשים בעלי רקורד עשיר. רפול נכנס לכנסת ב־92' על בסיס שמו בלבד, אבל זו היתה אולי הפעם האחרונה. ברשימתו של אביר היו פעילים ליברלים מרכזיים, שכבודם במקומם מונח, אך לא היה אף אדם מוכר. רשימה טובה מכילה אנשי חינוך, שלטון מקומי, עיתונאים, אקדמאים, לא מפני שממקומות אלה יוצאים מחוקקים מוצלחים, אלא כי למועמדים האלה יש מוכרוּת ציבורית מסוימת. גם אנשים אידיאולוגים מצביעים לאנשים לפני שהם מצביעים לרעיונות.
בעיה נוספת במחנה הליברלי היא התרחקות מנושאי ליבה גדולים. היה מצופה ממפלגה ליברלית להתנגד להסכם הגז עם לבנון, לפעול לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית, להתנגד לפנסיות התקציביות ולהרחבה התקציבית. התמקדות ברפורמה החקלאית הקטנה השאירה את הליברלים עם המלפפון ביד.
הנקודה האחרונה נוגעת להתנהלות הפעילים. ללא שום סיבה, פעילים מרכזיים במפלגה החליטו שהאסטרטגיה הנכונה היתה ללעוג ברשתות לכל מי שלא מסכים איתם, לייצר שיח רעיל ולפסול מפלגות שלטון. אי אפשר גם ללעוג למישהו וגם לשכנע אותו.
את הוויטמינצ'יק הליברלי אי אפשר לשתות מהבקבוק. הוא דורש מעט מים, אחרת הוא לא מחליק בגרון. ניצחון נתניהו מחייב שהתקדמות האידיאולוגיה הליברלית, לצד רפורמות כלכליות חשובות, תתבצע עקב בצד אגודל, בשיתוף פעולה עם הליכוד ועם מפלגות הקואליציה, ולא באמצעות פוסטים זועמים ברשתות החברתיות. אביר קארה צריך להתפקד מחר לליכוד, ולפעול לבניית כוח ליברלי במפלגה הליברלית הגדולה היחידה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו