המדרכה של שמר

זוכרים את "המדרכה השנייה" שנחום ברנע המליץ לציבור לעבור אליה כשפוגשים את נעמי שמר? ברנע התקומם אז על דבריה שעסקו באופיים "הרצחני" של הערבים. ובכן, החדשות הטובות הן שרוב הציבור לא עבר לשם. החדשות הטובות אף יותר הן שרבים מאלה שהיו שם, "במדרכה השנייה", חצו ועדיין חוצים את הכביש למדרכה של שמר - גם 22 שנה אחרי מותה.

זה קורה לא רק כי דבריה, שלדאבון הלב התבררו לימים כדברי נבואה, לא באמת מטרידים את הציבור הרחב, אלא בעיקר מכיוון שבעבורנו, שיריה וצליליה היו ועודם "אנחנו". שיקוף של נופי הארץ הזאת, תפילותיה, "עיצבונה וששונה", וגם יהדותה וישראליותה ששמר כה היטיבה לחבר ביניהן.

היא עשתה זאת שנים רבות לפני שהמלחמה האחרונה החזירה לרבים מאיתנו את הצבע היהודי לפנים, וקודם שמח"ט אלמוני בשם עופר וינטר החזיר את "שמע ישראל" לקונצנזוס. החיבור הזה הוא משמעותי היום, ערב ראש השנה, כי שמר, שנותרה רלוונטית ומסקרנת, עדיין מעניקה לנו את היכולת לנשום חג נקי יותר, ולהתכנס יחד בטבעיות אל המשותף שלנו.

שמר נרמלה בשיריה את מה שנחשב בעיני הנאורות החילונית עניין חשוך וכמעט בלתי נסלח. אלו לא היו רק דעותיה הלאומיות־ימניות, שחלק מהמיליה התרבותי שלה מעולם לא סלח לה עליהן, אלא ויכוח עמוק יותר על יהדותה של המדינה. בעוד עמוס עוז קבע פעם בפסקנות שמדינה אינה יכולה להיות יהודית כשם שאוטובוס לא יכול להיות יהודי - שמר, בשיריה, הוכיחה את ההפך.

היא צבעה את שיריה וחיינו בשלל פסוקים, ניבים, גוונים ואגדות, והפכה את היהדות הישנה לחלק מהנורמליות החדשה. זו, כמובן, אינה רק השושנה משיר השירים ששמר שתלה בגינה בראש השנה; או סוכת השלום ששלומית בונה עבור כולנו במה שהוא הרבה יותר משיר ילדים; ואפילו לא השיר המתוק שבאמצעותו גילתה מחדש לילדינו את שמות החודשים העבריים וגמלה אותם משפת ה"ינואר" וה"פברואר". שמר נטלה מכל הטוב של עולם הספרים היהודי, ניערה ממנו את האבק והושיבה אותו לקומזיץ סביב המדורה. היא לימדה את החילוניות הישראלית שלא צריך "לחזור בתשובה" כדי להרגיש בבית מול דף תנ"ך, והציעה גם לציבור הדתי ולחרדים מרחב יצירה ברוח אמרתו של הרב קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

לו יהי ויהי רצון

שמר עשתה זו ב"שירו של אבא", שהנגיש לציבור רחב עניין שמימי ומרוחק כמו המקדש. היא שזרה בו ניגון עתיק ששרו אביה והחלוצים בעת שחצבו בעמק ובהר את ה"מקדש מעט" שלהם (מפעל חייהם הציוני), לצד סתתיו וסבליו של שלמה המלך, בוני המקדש הקדום.

שמר עשתה דבר דומה גם ב"שבחי מעוז", אחרי שביקרה בקו התעלה בימי מלחמת ההתשה ופגשה חיילים ששרים את "מעוז צור ישועתי" ליד חנוכיית ענק מפגזים ריקים. כך נולד עוד שיר של תקופה שרתם מילים עתיקות למציאות של מאבק קיומי. מוטי זעירא, מחבר הביוגרפיה על שמר, ראה בחיבורים האלה "הילת קודש" מעל מציאות של חולין - וכנראה צדק.

הילה דומה אפפה מדינה שלמה כששמר שילבה ב"ירושלים של זהב" שלה את שבועת הנצח שלנו מתהילים, "אם אשכחך ירושלים", לצד מדרש קסום על "ירושלים של זהב" אחר - תכשיט כתר בצורת חומה שרבי עקיבא ביקש להעניק לאשתו, רחל, בימי עניותם הגדולה. שמר הניחה את הכתר הזה על ראשה של ירושלים המשוחררת, יחד עם השופר ששוב קורא בהר הבית, הכל "בגוון של תפילה", כהגדרתה - והשאר היסטוריה.

"לו יהי", שיר שאולי ימצא יום אחד את מקומו בסידור התפילה שלנו, תיעד תחושות של רעד ושבר במלחמת יום כיפור, לצד תקווה גדולה. הוא ניצל ברגע האחרון מהלחן של פול מקרטני ל"Let It Be" ששמר ייעדה עבורו, אחרי שבעלה, מרדכי הורוביץ, שכנע אותה לחבר לו "מנגינה יהודית". אליהו הכהן ז"ל, "הכוהן הגדול" של הזמר העברי, שח לי פעם ש"לו יהי" כשיר תפילה מזכיר לו את "יהי רצון" עתיר המשאלות מסדר הסימנים של ראש השנה ומסידור התפילה היהודי, וכי בדומה ל"יהי רצון" - גם "לו יהי" הפך למטבע לשון שגור בפי רבים.

פתיחות חסרת מעצורים

השבוע עיינתי (בסיוע ארכיון עפרה) בראיון נשכח ומרתק ששמר העניקה ב־1980 לביטאון המדרשה ליהדות ביישוב. שמר מדברת שם בפתיחות כמעט חסרת מעצורים על היהדות שלה. היא תוהה אם היהדות בדורנו היא "דבר חי ולא דבר ארכאי", ו"האם צריך למדרן אותה". ואז היא צוללת לתפילת "חדש ימינו כקדם", שהיא עבורה "סימן שאלה עמוק, מרתק ומסקרן... פסוק שמדליק אותי... כי יש בו עבר, הווה, עתיד". שמר תוהה אם אנו לא מבקשים את הבלתי אפשרי, ובכלל - איזה פרצוף יהיה ליהדות החדשה, ומי יחדש אותה. "חונכתי על יהדות חסרת אל", היא חושפת, "לכן אני רק יכולה לעמוד בצד ולהסתכל, ולחשוב, ולהביע אהדה... ולהתעניין ולשאול שאלות".

כיצד זה, אם כן, שמפוזיציה שכזאת היא כתבה שירים כמו "חבלי משיח" ו"שירו של אבא"? שמר משיבה: "זה בדיוק מה שנותר ב'מחנה' של הוריי, מחנה נוטשי בית הכנסת. זאת הטלית שנשארה על גבם בלי שהרגישו... אינני איש אידיאולוגי", היא מפתיעה את המראיינת הצעירה שלה, שלומית סטיסקין (כיום רבנית ואשת חינוך ידועה), "כתבתי מתוך המיית לב, ולא מתוך המיית שכל".

ב"שירו של אבא" שמר מסבירה: "רציתי לומר לאבי שכל הציונות החילונית הזאת היא קודש קודשים... מין מקדש של מעלה כזה, שחופף על הכל... שבא ללטף את אבי על לחיו ואומר: ברחת מבית הכנסת, ואתה בכל זאת בונה מקדש. אתה חושב שאתה שותל עגבניות, אבל זה הכל מקדש. זה הכל קדוש... גם כשאתה מסקל את הר כנרת".

בראיון העלום הזה, שמר נשמעת מעט כמו הרב קוק. גם אצלו הקודש והחול שירתו זה את זה, מבלי לכפות דבר זה על זה. ואולי מדובר בכלל ב"נס המסורתיות" שהרב חיים נבון מדבר בו רבות בימינו, ושמר חוללה נס דומה כבר לפני 40 ו־50 שנה. המילים העתיקות שנטעו בה כוח (כך העידה) אפשרו לה למתוח ביצירתה את הגדרות הדתיות והחילוניות, מבלי להשתתף בפוליטיקת הזהויות שכה מפלגת אותנו כיום. או בשפתה שלה - ללכת "בְּיַשְׁרָנוּת".