חיילים של החיים: האנשים שגורמים לנו להאמין מחדש

מה הכי קשה לאימהות בערב ראש השנה? שלא כל החיילים שלהן יוצאים הביתה מהבסיס.

תמיד מרחמים על החיילים שנשארים בשטח, ואני יודעת שזה לא פייר שאני אומרת, אבל יש מצב שלנו זה יותר קשה. כי מה אנחנו כבר צריכות בחיים האלה? יש לנו הכל. קריירה (לפחות אחת), ובעל (השני הכי טוב), ואת החגים שמסדרים לנו את הלב עם עמוד השדרה ביחד. אנחנו רק צריכות שתהיה תפוסה מלאה ליד השולחן. וכמה שאני מתרגשת מהסימנים, והתפילות, וראשי התיבות החדשים (מאוד מאתגר תשפ"ז) - גם אם יהיו 20 איש ליד השולחן המפואר והיפה שלי, כל אלול עבר עלי בציפייה שהחייל המפואר והיפה שלי ייצא לחג. וכשבקבוצת הווטסאפ של ההורים המפקד הבהיר שאין שינויים של הרגע האחרון והם באמת נשארים בבסיס, הבנתי עד כמה קיוויתי שבסוף הוא בכל זאת יחזור. מה פתאום שלא כל הילדים יהיו בבית בחג? התכווצה לי השמחה.

אבל החלק הכי עצוב בלהבין שלא כל הילדים יוצאים מהבסיס הביתה לחג, זה לחשוב על כל האימהות שהילדים שלהן הלכו לבסיס והם לא חוזרים לחג, ולא יחזרו אף פעם.

להתראות מיכאל ביטון

ביה"ס לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, חורף 1990. חה"כ מיכאל ביטון פרץ לחיינו בדוקו הנדיר של הערוץ הראשון. ליל שבת. הערוץ הממלכתי מתמקד בדמויותיהם של שלושה דתל"שים שרוצים להיות קצינים. אליטה. אפילו שיר נושא חיברו לדוקו הזה: "ואתה בדרך הזאת לבד, ביחד עם כולם/ גם אתה נושא איתך חלום אחד שנושא אותך לאי־שם/ בעיניך הכל כמו בסרט נע, גם החושך גם האור/ והאמא שנתנה בידך את בנה מביטה בך שנה אחר שנה".

"יש פחדים טבעיים של מה אתה עומד לעבור, אבל פחד אמיתי אין", אומר ביטון הצעיר והרזה, משקפיים עגולים וכומתה חומה, ברי"ש גרונית.

כמה שבועות אחר כך, הצוות מלווה אותו בתעסוקה מבצעית בג'בליה והולך אחריו לדירתו בירוחם, הסמוכה לבית הוריו. שם מספר ביטון על התלאות שעבר בדרך להיות לוחם: "בגלל שאני בא ממשפחה שכולה, זה דרש ממני להביא חתימה של ההורים. להביא אותם איתי עד לשכת הגיוס ושם להחתים אותם. זה לא היה פשוט, אמא שחותמת על טופס ובוכה. אבל לא יודע, לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר". לקראת סוף הקורס, במאהל, ביטון שולף עיתון ומתעצבן על תמונה של הרב ש"ך שמפארת את השער: "הוא ראש הממשלה האמיתי... המשפחה שלי תומכת בש"ס אבל זה לא קשור". כולם צריכים ללכת לצבא.

חה"כ מיכאל ביטון השחיל עולמות שונים למחרוזת אחת, תמיד הרמונית ויפה. הוא עשה את זה מרגע שהכרנו אותו, דרך ראשות מועצת ירוחם ועד השנייה האחרונה שלו בכנסת, שממנה נפרד השבוע. באחד מנאומיו האחרונים אמר: שאלו אותי תמיד, למה הלכת כנסת? הרי יותר בטוח ויציב להיות ראש עיר. ומה ראוי שיתרחש בכנסת? את המענה פתח באנקדוטה שענתה על השאלה מראש: הוא סיפר שסגן יו"ר הכנסת הישוב לצידו, מישל בוסקילה ממפלגת הימין הממלכתי, היה מועמד מולו לסגן יו"ר הכנסת. ומישל ויתר למיכאל, ופשוט אמר: תנו לו, יהיו לי הזדמנויות בהמשך. "אני מודה לך על זה. זה מעשה חברי שיש בו ענווה, וזה מוכיח שבכנסת אפשר לכבד ולהיות חברים ולהיות משני צידי המתרס ולעבוד יחד".

"ראוי היית אתה להיות ראשון", השיב לו חה"כ מישל בוסקילה. צודק. יש לנו נבחרי ציבור טובים, צריך להכיר בכך גם בזמן אמת.

שלום אלישע מדן

בכנסת הבאה תִּזְהַר אישיותו של אלישע מדן, המשוריין החדש של הליכוד. לא היה לו שריון בקרבות הקשים בעזה בראשית מלחמת חרבות ברזל, והלב שלו בכלל עשוי מחומרים אחרים לגמרי. בעיקר התודעה.

כשנה וחצי לאחר הפציעה, ראיינתי אותו. "הדבר הכי משמעותי שהשתנה בי מאז המלחמה, הוא שהלב שלי התרחב", אמר. "יש לי הרבה יותר מקום בלב לחרדים, לקיבוצניקים, לאנשים שפגשתי ולאנשים חדשים, לכולם. אני נמצא בקבוצות ווטסאפ, אנשים רבים, מתווכחים - אני מקשיב להם. אני לא ממהר להביע עמדה.

"הפציעה הזאת היא הזדמנות לעצור ולשנות את הכיוון של החיים. אני חושב שהייתי במקום לא טוב וקיבלתי הזדמנות לתקן".

אבל אני חושבת שאם איש בגיל של פטור ממילואים, שגם יש לו שישה ילדים שפוטרים אותו, מחליט בבוקר שמחת תורה לעזוב הכל ולרדת דרומה כי שכן שלו בקיבוץ אמר: "גיסתי לא קוראת לעזרה, אלא לוחשת לעזרה - כי המחבלים כבר נכנסים לבתים", הלב שלו היה גדול כבר קודם.

תודעה היא כנראה שם המשחק, וחינוך שהורים נוטעים שנים מראש ולא יודעים איך ומתי ינבוט. שנתיים לפני ההשבעה הצפויה, חבר הכנסת המשוער אמר את הדברים האלה: "כל דבר שלמדתי מחדש, כל מיומנות שרכשתי, הערכתי אותה. התענגתי עליה. אני עכשיו שותה מים ואומר: וואי איזה טעים, מים! אנשים אומרים לי - מה?... מים... אני אומר: טעים לי, וואו מים. כל שלב אני מעריך פי מיליון. החיים הם מתוקים, מתוקים, מתוקים".