נתניהו מחזר אחרי גנץ? הגיע הזמן שיכבד את רצון הבוחר ויקים ממשלת ימין אמתית

אם במערכות הבחירות הקודמות שאלו ימנים בחשש: "נתניהו יחתור לאחדות אף על פי שניצח בבחירות?", בנוכחית שואלים רבים יותר: "האם כבר התקיימו המגעים בין נתניהו לגנץ?".

לא מדובר בסוג של מדע טילים. נתניהו דאג לשדר ימניות בעקביות בקמפיין הבחירות, וחתר לממשלות אחדות מייד כשהן הסתיימו. לעיתים אפילו העדיף מפלגות שמאל מוצהרות, כשהוא בועט הצידה שותפות לדרך כמו שליאו דיקפריו בועט בנות זוג מביתו. אותן בנות זוג - סליחה, מפלגות שמאל - היו העוגן הקבוע שלו, עוגן שהציל אותו מהחלטות ימניות מדי שהוא הבטיח לבוחריו ולעם.

ככתוב בשלל וריאציות שונות - מפסקת ההתגברות, דרך פיצול תפקיד היועמ"ש ועד כל החלטה שהיתה מובילה לזעקות קץ הדמוקרטיה בתקשורת המיינסטרים: "מאוד רציתי ל____ (הכנס כאן הבטחה ימנית כלשהי), אבל ציפי לבני/משה כחלון/ניסנקורן/היועמ"ש לא נתנו לי!" (שם, שם).

המצביעים ושאר אנשי הימין בישראל נאלצו לבלוע את הגלולה הדוחה, מתוך ההבנה הכואבת - כפי שהובהר מעל לכל ספק בבחירות האחרונות - שהבחירה היא בין ימין צולע לבין אסון מיידי על סף האנטי־דמוקרטי, כפי שהוכיחה קדנציה קצרצרה אך הרסנית להחריד של לפיד. זו הטרגדיה של הימין בישראל.

והנה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים - השמאל חטף מהלומה אלקטורלית שהטיחה אותו לקרשים. ה"אחרים" הם כמובן בנט, ששירת כחמורו של משיח עבור השמאל ונשכח כליל, והתקשורת שחינכה והסבירה לנו השכם והערב שבן גביר הוא המקור לכל צרות האנושות, מהאלימות במזה"ת ועד קשישות ברמי לוי שמשלמות בצ'קים. בזכותם, ציבור עצום שלא אוהב שמשקרים לו ושונא שמנסים לחנך אותו - הצביע לבן גביר בהמוניו.

אלא שעכשיו לנתניהו אין כמעט ברירה. בניגוד להסברי "לא היתה לי ברירה" צולעים משנים עברו, כעת שלטון הימין יציב יותר. חתירה לממשלת אחדות, למרות זאת, תהווה יריקה בפרצוף של כמות עצומה של מצביעי ימין. מדובר במצביעים ותיקים, שעדיין לא הצליחו להבין איך זה שתמיד דווקא הליכוד מנסה לשכנע את השמאל שיצטרף אליו ל"ממשלה ציונית רחבה", בעוד השמאל מעולם אפילו לא חשב על מונח ארכאי כזה, אלא פשוט עשה מה שרצה עם המספרים הצרים שהיו לו. בלי לפנות לליכוד או למי שזה לא יהיה. כאן עובדים.

זה הזמן להכריז שבנקודה הזו, השמאל צודק בהחלט: המונח "ממשלת אחדות" הוא שקר זול, שבמסגרתו הימין נושם עמוק ומכיל את כל מה ששותפיו משמאל בממשלה מנחיתים עליו, כמו כשהם מאיימים בפרישה עם כל צל־צילה של החלטה ימנית, שנגנזת חיש קל.

זוהי קריאה נואשת לנתניהו: אנא, שבור את השרשרת הזו. בניגוד לעם, בשלטון אין דבר כזה "אחדות". יש משילות וכבוד לבוחר, שרוצה ומקיים את האחדות שלו ברחוב, בעבודה, במילואים ועם חברים ביציע. בכנסת לא מחפשים אחדות, אלא ניצחון.

הגיע הזמן שהימין ירצה גם לנצח - לא להגיע ראשון בתחרות ואז להעלות את כל המתחרים אליו לפודיום בצורה הו כה נאלצת, רק כדי לראות אותם בורחים לו עם המדליה.

האם נתניהו יכול? האם הוא בכלל רוצה? בואו נקווה שכן, כי חלון ההזדמנויות כמעט נסגר.