השבוע הפך פרופסור נכבד בישראל, ההיסטוריון יובל נח הררי, למדיום: במאמר קצר ונמרץ שפורסם ב"Ynet" רגע לפני הבחירות, הניח לפנינו הררי את כדור הבדולח שלו - ספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד" - הביט בו במבט נחרץ וגבה מצח, מהסוג הנפוץ מדי בפקולטות הישראליות למדעי הרוח, והודיע לנו חד־משמעית מאיזה מהמחנות הפוליטיים שנאבקים ביניהם היום על עתיד מדינת ישראל מסתייג חוזה המדינה - 118 שנים אחרי מותו.
הנה, כך הגיע פרופ' הררי למסקנתו המלומדת, מתוך עיון ב"אלטנוילנד":
"העלילה עוסקת, בין היתר, במערכת בחירות דמיונית במדינת היהודים, שבה מפלגה פופוליסטית בראשות הרב גייער קוראת לשלול את אזרחותם של מי שאינם יהודים. הרצל היה חזק בנבואות..."
הרצל היה חזק בנבואות. הבנתם? כלומר, אחד מהפרופסורים המובילים באקדמיה הישראלית, אדם שנשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה המליץ (בצדק) על ספרו "קיצור תולדות האנושות", טוען שיש היום מפלגה דתית בישראל שקוראת לשלול את אזרחותם של מי שאינם יהודים.
אז בדקתי. קראתי את כל המצע של החשודה העיקרית כמפלגה שאליה מכוון פרופ' הררי את חיציו - הציונות הדתית. ניחשתם נכון: אין שם מילה אחת על כוונה לשלול אזרחות ממי שאינם יהודים. יש שם שלל הבטחות לבוחר שאפשר להזדהות איתן או לא, וכמובן מותר ליובל נח הררי לחשוב שמצע הציונות הדתית הוא שגוי, או אפילו עלול להוביל אותנו לאסון לו ימומש ככתבו וכלשונו. מותר לו גם לכתוב את זה תחת כל עץ רענן, אבל דבר אחד אסור: אסור לקחת את הציבור החילוני בישראל - ציבור שבעיני רבים מתוכו האקדמיה היא מקור סמכות - ולהשתמש בתואר "פרופסור" כדי להסיט אותו נגד מחנה הימין ללא שום בסיס עובדתי.
הדבר האחרון שאנחנו צריכים באקלים הנוכחי זה אקדמיה מוטה ומסיתה.
מה מיוחד באקלים הפוליטי הנוכחי, ואיך אמורה אקדמיה ראויה לתרום לריפויו? האמת היא שהקרע בין הימין לשמאל היום לא חמור בהרבה ממה שהכרנו בעבר: הפוליטיקאים של פעם לא היו מעודנים יותר מאלה של היום.
בן־גוריון, למשל, אמנם לא צייץ בטוויטר נגד מתנגדיו הפוליטיים, אבל הוא לא היסס לירות על ספינת הנשק שלהם.
רק דבר אחד הופך את הקרע היום למאיים יותר ממה שחווינו תמיד: העובדה שבימינו לשקר יש לא רק רגליים, אלא אינטרנט מהיר עם סיב פרטי. מרב מיכאלי יכולה להאשים את נתניהו בשותפות ברצח רבין (לא פחות!), וקטע הווידאו שבו נתניהו נראה עומד על המרפסת המפורסמת בכיכר ציון וצועק "לא בוגד! טועה!", לא ישכנע אף אחד מתומכיה לחשוב אחרת, משום שהקטע הזה לא זוכה לחשיפה ברשתות החברתיות שלהם.
אם יש תפקיד כלשהו לפרופסורים למדעי הרוח בעידן הנוכחי (שאלה שנתוני ההרשמה הופכים אותה לרלוונטית מתמיד), הרי זה ליצור מרחב דיון שבו התשתית העובדתית היא מעל לכל ספק. אם לשפוט על פי מאמרו של אחד ממאורות האקדמיה הישראלית, אנחנו רחוקים משם מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו