אותנטית עד הסוף המורכב

היא היתה אותנטית לפני שזה חזר לאופנה, נפש חופשית במוסד ממלכתי. היו לה צחוק וגם ר' מתגלגלים. היא הבינה את כוחה ומקומה בשידור הציבורי, ולא עשתה מהם עניין.

שמירה אימבר, אחד הקולות המזוהים ברדיו, החליטה לסיים בתנאים שלה. בדיוק כמו שחייתה את חייה. אם הדבר לא היה מכביד מאוד על שתי בנותיה, מור ושלי, אולי היתה מפרגנת לי חיוך כשהצעתי פרפרזה על מארק טוויין: "השמועות על מותה היו מוגזמות מאוד".

כשפרסמה בחשבון הפייסבוק שלה פוסט פרידה, עדיין לא מתה. רק החלה תהליך. והתקשורת? התקשורת מיהרה לקבור. אימבר תמיד עשתה כותרות. מנהליה בקול ישראל - כפי שסיפרה ליואב גינאי ולי ימים ספורים לפני ששקעה בשינה בחסות סדציה פליאטיבית - לא תמיד ידעו איך לאכול אותה. היא עשתה דברים קצת אחרת.

שמירה (בשבילי היא שמירה) התייחסה לרדיו כמו לבית, וזה אומר שהעזה לומר בשידור הציבורי גם מילים שהעיתונות רגילה לצנזר.

כי למה לא בעצם? "ט"ו באב", סיפרה לנו בראיון האחרון (כמעט), "אמנון פאר יושב עם סקסולוגית, עם יועצת מין, והם מדברים על אהבה ועל לעשות אהבה, והוא שואל אותי בתום החדשות איך אני חוגגת את ט"ו באב, ואמרתי לו 'אני מצפה לשי (בעלה - ע"ג) שיחזור מבית החולים, כדי שנוכל ****. מה אמרתי שונה מהם???".

רגע כזה מאותת לנו שיש אישה בשר ודם מאחורי הקול המכובד והניסוחים המוקפדים. זו לא פליטת פה. שמירה ביקשה בחייה, שאינם נפרדים מהפרסונה הרדיופונית שלה, להגיד דברים נכוחה, בלי לכבס מילים. אותי זה הדליק.

אני זוכרת מתי פגשתי לראשונה את שמירה האישה, ולא רק כמאזינה נלהבת. לבקשת אודיה קורן ונתן דטנר, התקשרתי לתאם ראיון לתוכנית שכותרתה "הפעם הראשונה שלי", בלי קשר לתוכנית ט"ו באב של פאר. שמירה נתבקשה לגייס סיפור על פעם ראשונה כלשהי. בזמן שמרואיינים אחרים סיפרו על הפעמים הראשונות של כתיבה או ספורט, ואפילו על המלחמה הראשונה, שמירה סיפרה על רגע כל כך קטן, שהוא בעצם כל כך גדול:

שמירה סיפרה על הפעם הראשונה שבה יצרה בין שיניה משאריות בלון שהתפוצץ בלון קטן נוסף לבתה הקטנה. זר לא יבין זאת, אבל אני זוכרת את אמא שלי עם בלון דומה שאותו אפשר לגרד בין השיניים וליצור צליל ספק־מצחיק ספק־מרגיז. צעצוע נהדר בכמה אגורות. זה הסיפור שהכי אהבתי בתוכנית.

מאז הקפדתי להזמין אותה לעטר את שידורי גלי צה"ל. לפעמים, לא באופן קבוע, כשהתאים לה ולנו. היא ממילא האזינה לתחנה הצבאית, ועל כך יש לי הוכחות לרוב, בהודעות הווטסאפ ששלחה כדי לתקן, להעיר או להאיר. רצינו שקולה ימשיך להישמע.

בלכתה שמירה אימבר משאירה לנו צוואה כפולה: ראשית, בזכותה למדנו להכיר קצת יותר את "חוק החולה הנוטה למות", אבל בעיניי חשובה יותר המורשת המקצועית שלה. קריינית ושדרנית שידעה מהבטן - האישי הוא האוניברסלי. ואנחנו תמיד נאמין למי שמדברת איתנו בגובה העיניים.