התקוה ע"פ שמירה אימבר

על שמירה אימבר וזכותו של החולה הנוטה למות לסיים את חייו:

בעקבות בחירתם של השדרנית שמירה אימבר והצלם רונן אקרמן לסיים את חייהם בשל מחלה קשה הוצף שוב בציבוריות הישראלית נושא המתת החסד והפרשנות לחוק החולה הנוטה למות.

את שמירה אימבר, צאצאית למשפחת נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון הלאומי "התקווה", הכרתי עוד בשנות ה־80 של המאה הקודמת כששידרתי בקול ישראל, ששכן בארמון הנסיכה האתיופית ברחוב הלני המלכה בירושלים. היא היתה שדרנית רדיו בולטת, רהוטה, חצופה, למודת השעיות וכותרות. ילדת פרחים ישראלית נצחית ואייקון מקומי. בראיון מיוחד שערכתי איתה ביחד עם ענבל גזית וששודר בגל"צ היא ביקשה להדגיש את המסר שלה, שעל פיו חולה במחלה קשה יכול לסיים את חייו גם בארץ ללא צורך לעשות זאת בשווייץ, למשל. אחרי הראיון כתבתי עליה את המילים האלה:

כָּל עוֹד בַּלֵּב בִּפְנִים חָצוּף, הוֹלֵם בָּךְ הַמַּסָּע

מַסַּע הַקֶּסֶם הַנִּסְתָּר וְהַכֹּל כָּךְ מַסְעִיר.

נִשְׁמָתֵךְ יוֹדַעַת כְּמוֹ תָּמִיד מָה הִיא רוֹצָה

כְּמוֹ מַחַט עַל תַּקְלִיט, הִיא שׁוּב חוֹרֶצֶת בָּךְ עוֹד שִׁיר.

הַזְּמַן הָעַרְמוּמִי דָּהַר אִיתָךְ לַמַּעֲרָב

אֶל הֵד הַנְּהָמָה שֶׁל אֵלֵן גִינְסְבֶּרְג וְגָרְסִיָה.

מִשְּׂדוֹת פְּרַגִים וְתוּת לָנֶצַח וּפִרְחֵי זָהָב

עָלָה קוֹלֵךְ אֶל הָאֲוִיר הַקַּר כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ.

כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ קְצָת אַחֶרֶת, כְּמוֹ בַּמִּסְתָּרִים

אֶת "אִמָּא לֹא תָּמוּת עַל זֶה" כְּשֶׁשּׁוּב אַתְּ מְרַחֶפֶת.

מִלִּים מְשֻׁחְרָרוֹת שָׁזַרְתְּ בְּרוֹךְ בֵּין הַשִּׁירִים

מִתּוֹךְ תֵּיבַת הַתְּהוּדָה שֶׁלָּךְ, הַמְּכַשֶּׁפֶת.

וְאַתְּ כְּמוֹ לֹא עָזַבְתְּ לְרֶגַע קָט אֶת הָאַרְמוֹן

אַרְמוֹן שֶׁל נְסִיכָה אֶתְיוֹפִּית הַמּוּאָר בְּחֶסֶד.

אָז קְחִי אֶת הַתִּקְוָה, פִּתְחִי לְאַט אֶת הַחַלּוֹן

כִּי הַמַּסָּע שֶׁלָּךְ - עַכְשָׁיו הוּא רַק מַתְחִיל בָּעֶצֶם.