"כשהמדינה היתה צעירה היה צריך המון דברים. אז מי שהבין באוטובוסים דאג שיהיו אוטובוסים, מי שהבין בבתים בנה בתים. אני הבנתי בשירים, אז דאגתי שיהיו שירים - קודם כל לחגים, כי לא היו..."
כשהייתי ילד, ככה פחות או יותר הסבירה לי אמי, נעמי שמר, את הסיבה שבגללה למבוכתי הרבה בכל פעם שמגיע חג לומדים בגן שיר שלה.
אחד משירי החגים המוצלחים ביותר של אמא הוא השיר שכתבה לסוכות - "שלומית בונה סוכה".
השיר הזה בעיניי הוא לא רק שיר יפה לחג, אלא מפת דרכים של ממש - איך תוכל שלומית, כלומר אנחנו, לא רק לבנות סוכה, שהיא בית ארעי, אלא "סוכת שלום", שדבר לא מאיים על קיומה.
הבית הראשון מלמד אותנו עד כמה שלומית היא ציונית: היא לא מחכה שאלוהים לבדו יהפוך את סוכתה לסוכת שלום כמו בתפילה, שהיא המקור לביטוי -"פרוש עלינו סוכת שלומך", אלא היא מתאמצת בעצמה כדי שהסוכה שלה לא תהיה "סתם סוכה מוארת וירוקה", אלא "סוכת שלום".
הרימון שהחליף את האתרוג
אבל מה התנאים שנחוצים לה כדי להצליח במשימה? אלה מופיעים בבית השני, בדמות הדברים שהיא "לא תשכח לשים".
כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו - הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל.
אבל דווקא האתרוג - המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח, גם תורה וגם מעשים טובים - לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון. לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא "רימון בתוך עליו", כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג?
התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהן יצאו רבי שמעון בר־יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים.
בפעם הראשונה - אחרי 12 שנה - הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מייד יצאה בת־קול, שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת.
כששאלו אותו למה שניים, ענה להם: "אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור'". רשב"י אמר מייד לבנו: "די לעולם אני ואתה".
כלומר - עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה"רימון בתוך עליו" שלהם, ואף שהתחספסו בחיי העולם הזה עדיין זוכרים ושומרים את השבת - כן.
אז אפשר לומר, אפרופו הוויכוח על לימודי הליבה במגזר החרדי, ששלומית והרימון שלה, שהחליף את האתרוג, כנראה בעד - אבל בתנאי שגם אצל האיכרים החילונים יש איזו מידה של "זכור ושמור", ולא כל מיני צווחות "הדתה" מבוהלות, כמו ששומעים מחלקם כיום.
אבל גם זה לא מספיק כדי שסוכת השלום תעמוד. התנאי האחרון מופיע בבית השלישי, שהוא כבר ממש חזון אחרית הימים:
"וכששלומית תאמר 'הביטו זה נגמר', יקרה דבר נפלא פתאום: יבואו השכנים, כולם בהמונים, ולכולם יהיה מקום..."
התנאי להרמוניה עם השכנים תלוי קודם כל ביחס בין שלומית לסוכה. כשיש לעם ישראל תחושת בית ברורה בארץ ישראל, יש סיכוי שמתוך העוצמה הזו תימצא הדרך לדבר הנפלא שיקרה פתאום, "לכולם יהיה מקום".
אבל - כל זמן שאנחנו קוראים לעצמנו "כובשים" בתוך הסוכה הקטנה והיחידה שיש לנו עלי אדמות, שכנינו מרגישים שעוד לא אמרנו להם בלב שלם "הביטו, זה נגמר".
בכך אנחנו משדרים להם שבנינו כאן "סתם סוכה", ככל הסוכות הארעיות שידעה ההיסטוריה האנושית, ותחושת הארעיות הזאת מעודדת את תופי המלחמה סביבנו.
חג שמח וסוכה מוארת וירוקה לכולם!
?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו