טלוויזיה צבאית והקרב העתיק בין זכרי אלפא לבטא

בזו אחר זו הפציעו בטלוויזיה שתי סדרות דרמה העוסקות בחיילי צה"ל: הראשונה היא "החמאם" שיצר מיכאל אללו (גילוי נאות: קולגה שלי בתחום הקולנוע), והשנייה היא "מטכליסטים" המבוססת על חוויותיו האישיות של יוצרה, ערן זרחוביץ'.

על פניו, נדמה שהן זהות: שתיהן מתמקדות בחוויות של חיילים קרביים, זו של צנחנים וזו של סיירת העילית. שתיהן מתרחשות רוב הזמן ביקום אחד, סגור ומסוגר, שהמגע בינו לבין העולם החיצון מינימלי: האחת במוצב נטוש בבקעת הירדן, והאחרת בבסיס סיירת מטכ"ל במרכז הארץ. את שתיהן מובילים גברים-גברים, בעוד את הנשים מיקמו היוצרים על ספקטרום רחב יותר של ארכיטיפים.

בזאת מסתכם הדמיון ביניהן. הטון של "החמאם" אפל עד טרגי, ולגרעין הסיפור שלה שורשים עמוקים במיסטיקה היהודית, ואילו הנימה של "מטכליסטים" קומית, ומתהדהדת בה ההיסטוריה של הקומדיות הצבאיות הישראליות, שבהן "גבעת חלפון אינה עונה" מגדירה את פסגת הסוגה ו"ספיחס" ו"סבבה" את תחתיתה.

השוני המהותי בין הסדרות הוא הטקסט על הגבריות העולה ומתנסח מהן. גיבורי "החמאם" מפגינים זכריות שבורה ומסוכסכת, דטרמיניסטית, ועל כן גם חשוכת מרפא. נרמז כי היא הונחלה להם מהבית והתעצמה באופן טבעי במהלך שירותם הצבאי, כפי שמתגלה בסדרה, וניתן להסיק שהיא גם תצבע את המשך חייהם. זו ההתרשמות המבהילה כשמתבוננים בהם כמקשה אחת. סצנה אחת משותפת שלהם במקלחת המוצב סחוף הרוחות הרעות מדגימה זאת היטב.

את שתי הסדרות מובילים גברים-גברים, בעוד את הנשים מיקמו היוצרים על ספקטרום רחב של ארכיטיפים. רק הסמלת והקצינה מנהלות עניינים בתבונה ובקור רוח

אלא שאללו יודע למקם את חייליו בתוך קלידוסקופ, ולסובב אותו כך שדעתו של הצופה מתבלבלת: מי שחשבתם שהוא החייל הרע הוא בעצם החייל הטוב ולהפך, הפחדן מתגלה כאמיץ, הגיי מתנהג כסטרייט, לאולטרה-סטרייט יש ספקות לגבי זהותו המינית, חולה השליטה נחשף כמעורער בנפשו והקשוח הוא בכלל משורר רגיש. לאורך הסדרה קלפי הזהויות הגבריות נטרפים שוב ושוב.

וכך גם עם הנשים: סמלת המבצעים וקצינת המבצעים (יעלי רוזנבליט ומור דימרי, בהתאמה) הן היחידות שמנהלות את העניינים בתבונה ובקור רוח בבסיס המתפרק, כפי שהיה מצופה מהמפקדים ומהלוחמים סביבן, אך בפועל אלו לא מגלים שמץ מאלה. כך מצליח אללו להבקיע את חומת המאצ'ואיזם הרעיל שמאחוריה מתבצרים גיבוריו, לטעת בהם עומק ולהעניק פרשנות רחבה ומעשירה יותר לחוויית הגבריות הישראלית.

"מטכליסטים", לעומתה, מעמידה במרכזה את רס"ר הבסיס ברוך סנדו (שאותו מגלם ערן זרחוביץ'), שמתוקף תפקידו משויך לקאסטות הצה"ליות הנמוכות ביותר, וכך בדיוק מתייחסים אליו הלוחמים האגדיים שסביבו. ניסיונותיו הנואשים להידמות להם מגחיכים אותו עוד יותר בעיניהם, וזה לבדו מספיק להם כדי להתעלל בו. אף אחד מהצדדים לא מעורר הזדהות, בוודאי לא אהדה, לא הלוזר וגם לא הזכרים הלומי הטסטוסטרון.

אך מאחורי דלפק השק"ם של הסיירת, דווקא שם, הדמות היחידה שמאזנת את לול הגברים הזה היא רני, בנו של סנדו (אמיר טסלר). הוא בחור מופנם, הססן ורגיש, אבל בשעת השי"ן יודע לעמוד על שלו, ואפילו מפגין שרירים. מעבר לערימות האגוזי והטורטית שהוא תקוע מאחוריהן, הוא משקיף על הקרב העתיק בהיסטוריה בין זכרי האלפא לבטא, ומגחך. זה גבר.