בשם ה"ממלכתיות" וה"שוויון": ברית המשרתים או ברית אדוני הארץ?

כשרואים את דמעותיה של אם למילואימניק שבעלה נמצא בסבב רביעי בעזה, או שומעים את זעקתו של לוחם שחזר מהצפון ורואה ישיבות מלאות בבחורים בריאים שלא נושאים בנטל - אי אפשר להישאר אדישים. זוהי זעקה שבוקעת מלב ליבה של הישראליות, זעקה של צדק, של ערבות הדדית ושל דאגה אמיתית לביטחון המדינה. אבל מה קורה מאחורי הקלעים?

הפעילים המרכזיים במחאת הגיוס, אלו שעומדים בכיכרות ונושאים שלטים, הם אנשים טהורי לב. הם פטריוטים, הם משרתים, והם באמת ובתמים מאמינים שהם נאבקים למען עתיד בטוח יותר ושוויוני יותר. אני פוגש אותם בכנסים ובפאנלים שאני מנחה - העיניים שלהם מקרינות כאב ואכפתיות אמיתית. וצריך לומר ביושר: הם צודקים. המצב שבו ציבור ענק פוטר את עצמו מהגנה על המולדת הוא לא מוסרי, לא כלכלי, ובעיקר - לא יהודי.

אבל כאן בדיוק טמונה הטרגדיה. הכאב האותנטי הזה הופך בימים אלו לחומר ביד היוצר של אסטרטגים פוליטיים ציניים, שאין להם שום עניין אמיתי בגיוס חרדים. מבחינתם, החרדים הם רק כלי שרת, והמילואימניקים הם רק תפאורה.

בואו נסתכל על העובדות. אותם ארגונים שמממנים ומארגנים את המחאה הזו - גלגולים של V15, "יוזמת המאה" ודומיהם - הם אותם ארגונים שנלחמו נגד הרפורמה המשפטית. הם אותם גורמים שמדברים על "רוב ישראלי מתון". האם באמת אכפת להם שחרדים יתגייסו? אם כן, למה הם מתעקשים על פסילת איתמר בן גביר כשותף בברית המשרתים? הרי מצביעי בן גביר הם מהמתגייסים הגדולים ביותר בצה"ל.

התשובה כואבת אך פשוטה: הם זיהו הזדמנות. הם הבינו שהדרך היחידה לפרק את גוש ה-64, שמהווה חומת מגן מול האקטיביזם השיפוטי וההשתלטות הפקידותית, היא לתקוע טריז בין הציונות הדתית לבין החרדים. הם משתמשים בתמימות ובצדק של המילואימניקים כדי להנדס את המערכת הפוליטית מחדש.

יאיר לפיד ובני גנץ לא מחפשים חיילים, הם מחפשים אצבעות בכנסת. הם יודעים שאין להם רוב בציבור היהודי (כפי שמוכיחות חמש מערכות הבחירות האחרונות). הדרך היחידה שלהם לחזור לשלטון היא לפתות את הימין הדתי-לאומי לנטוש את הברית עם החרדים, בשם "ממלכתיות" ו"שוויון".

הם מציעים לציונות הדתית עסקה: "בואו תהיו 'הילדים הטובים'. קבלו מאיתנו חיבוק. רק תחתמו לנו על ממשלה 'ציונית רחבה' - כלומר, ממשלה שבה כל שינוי במערכת המשפט ייחסם, כל יוזמה התיישבותית תוקפא, והיועמ"שית תמשיך לשלוט".

זהו ניצול ציני של רגשות קדושים. המילואימניקים שזועקים לשוויון הם ה"אידיוטים השימושיים" (במובן הפוליטי, חלילה לא האישי) של מחנה שרוצה לשמר את ההגמוניה הישנה.

גורמים פוליטיים ציניים משתמשים בכאב הטהור הזה כדי לקדם אג'נדה שאין לה שום קשר לביטחון המדינה: הפלת ממשלת הימין וחזרה לשלטון הפקידות

גיוס חרדים הוא יעד לאומי עליון, אבל הוא יושג רק דרך תהליכי עומק, תמריצים כלכליים ושינוי מודל השירות. הוא לא יושג דרך בג"ץ, ולא דרך הפלת ממשלת הימין. מי שבאמת רוצה שוויון בנטל, צריך להבין שהדרך לשם עוברת בחיזוק הכוח הפוליטי של הרוב הציוני-לאומי, ולא בפירוקו לגורמים לטובת אלו שרוצים להחזיר אותנו לימי אוסלו וההתנתקות.

המטרה מקודשת, אבל אסור לתת לה להפוך לכלי משחית בידיו של מי שרוצה להחריב את המחנה הלאומי. ועליהם חובת ההוכחה. אם לא מדובר בתעלול ציני, אז אין סיבה לפסול את בן גביר ואפשר ללכת על קואליציה באמת רחבה שלא פוסלת מילואימניקים רק כי הכיפה שעל ראשם גדולה מדי.

עו"ד תמיר דורטל הוא יוצר הפודקאסט "על המשמעות"