מחזון (לא) למציאות: שתי מדינות לשני עמים

הדי נאומו של רה"מ יאיר לפיד באו"ם, בו הכריז על חזונו המדיני בדמות שתי מדינות לשני עמים, עדיין נשמעים. אך נראה כי מדובר בטעות לבסס מדיניות על רעיון המתעלם מהמציאות בשטח.

למרבה הצער, תוצאה יציבה בהתאם לרעיון שתי המדינות אינה צפויה בעתיד הקרוב, משתי סיבות: שתי התנועות הלאומיות, הפלשתינית והציונית, אינן קרובות לפשרה היסטורית, והפלשתינים הוכיחו, בינתיים, כי אין ביכולתם לבנות מדינה.

המחלוקות בסוגיות הליבה: ירושלים, פליטים וגבולות - טרם ניתנות לגישור. עמדותיה של ישראל אף התקשחו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בצל הטרור הפלשתיני לסירוגין, ולאחר שעזה הפכה לבסיס שיגור של אלפי טילים לעבר ישראל ב־2007.

בצומת היסטורי זה, החברה הפלשתינית אינה מסוגלת להגיע לפשרה עם התנועה הציונית. סקרים אחרונים (מארס 2022) מראים כי שני שלישים מהפלשתינים סבורים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ו־73% מאמינים שהקוראן מכיל נבואה על היעלמות מדינת ישראל. מערכת החינוך הפלשתינית והתקשורת הרשמית מסיתות לשנאת יהודים, ומודל החיקוי לצעירים במערכת החינוך הפלשתינית הוא השאהיד המפוצץ את עצמו בין יהודים.

בכל פעם שהצעת פשרה ישראלית נדיבה היתה על הפרק - היא נדחתה, כמו זו שהציע ברק ב־2000, או זו של אולמרט ב־2007. אפילו אבו מאזן ה"מתון" דוחה מכל וכל את ההכרה בישראל כמדינה יהודית, ונראה כי ההתקפות המתמשכות על ישראל מעזה שבשליטת חמאס מעידות על כך ש"סוף הכיבוש" ו"פינוי ההתנחלויות" אינם תנאים מספיקים לשים קץ לסכסוך.

לבסוף, לשתי החברות עדיין יש אנרגיה להמשיך להילחם, ובעיקר לשאת את הכאב הדרוש כדי להשיג את המטרות הפוליטיות שלהן. לעיתים קרובות, תשישות חברתית מביאה קץ לסכסוך אתני ממושך, ולאו דווקא הזדמנות לפשרה מיטבית. אם הכאב הוא הגורם המשפיע ביותר על עקומת הלמידה של החברות, נראה שהישראלים והפלשתינים לא סבלו מספיק כדי להגיע לפשרה.

יתר על כן, ההנחה שבהינתן ההזדמנות לבנות מדינה התנועה הלאומית הפלשתינית תשיג מטרה זו - מנותקת מהמציאות הפוליטית הנוכחית. הכישלון העיקרי של הרשות הפלשתינית טמון בתחום החשוב ביותר לבניית מדינה - מונופול על שימוש בכוח. הרש"פ איבדה את השליטה בעזה לידי חמאס, ויש לה קשיים מתמשכים בפירוק מיליציות בשטח שבשליטתה הרשמית. אפילו חמאס לא הצליח להשיג מונופול על השימוש בכוח בעזה.

הציפיות שהפלשתינים יבנו מדינה מודרנית בעתיד הקרוב, גם בסיוע מערבי, הן תמימות. עיראק, לבנון, לוב, סומליה ותימן הן כולן דוגמאות לישויות פוליטיות המתמודדות עם בעיית הקמת סמכות מרכזית בעלת מונופול על שימוש בכוח.

לצערנו, לא לכל סכסוך ממושך יש פתרון מיידי. בהיעדר הסכם במשא ומתן, האסטרטגיה הנכונה היא מזעור עלות של סכסוך מזוין ושמירה על חופש תמרון פוליטי. מטרת אסטרטגיה זו היא גם לקנות זמן, בתקווה שהעתיד יביא חלופות טובות יותר. היעדר מטרה ברורה אינו מעורר השראה, אך עשוי להיות הדרך להתמודד עם מצב מורכב.

סקרים אחרונים מראים כי שני שלישים מהפלשתינים סבורים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ו־73% מאמינים שהקוראן מכיל נבואה על היעלמות מדינת ישראל.

פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון י-ם לאסטרטגיה ולביטחון (JISS).