הפתיתים האלה על שום מה

"בואו לאכול איתי", מצווה שם התוכנית. ואנו, הישראלים, שחיים ומתים על אוכל, באים בהמונינו, זקנינו, טפנו ופיצוחינו. מתיישבים מול המסך הגדול, ותכף הפליי־דייט יתחיל. מתמוגגים שזה "הם" ולא אנחנו, אך במקביל מבררים בשקט איפה נרשמים לעונה הבאה.

ומי אלו המרקדים לפנינו על המסך? חמישה בשלנים חובבים, שמארחים לארוחת ערב ביתית ובסופה מחלקים זה לזה ציונים על האוכל ועל האירוח. זו ההגדרה הרשמית. בפועל אלה המראות של חיינו, גיבורי התרבות החדשים. אנשים בדיוק כמונו וההפך, קרעים קרועים מכתונת הפסים, ובעיקר אלו שזכו בפרס הגדול של הישראליות החדשה - חיים מלאי ערך בזכות המצלמה שמולם.

הפורמט, שיובא מארצות ניכר, נדמה כעוסק בקולינריה, אולם בישראל, כמו באומת הסטארט־אפ פינת חלטורה, כל בורקס או בריק הוא הזמנה ל"טוויסט" אישי מלא שיגועים, פינוקים ופיגועים. כי מה אנחנו אם לא חתרנים בלתי נלאים של מסורת מתחדשת וחידושים שמחפשים תכף ומייד להתמסד, כמסורת?

בולעני המציאות

הטריק הטוב ביותר של השטן הוא לגרום לאנשים להאמין שהוא לא באמת קיים. כך בדיוק מסווה "בואו לאכול איתי" את עצמה כתוכנית שעוסקת באוכל, כשלמעשה מדובר בדוקו־טבע מוצלח במיוחד על נפש ישראלי הומייה וה־מו־מה. שלב אחר שלב חושפת התוכנית את רובדי העומק של הישראליות, את האמיתות שאנו מסתירים ואת השקרים שבהם אנו מאמינים, ובעיקר את השכבות הנודדות ונמוגות של הישראליות. שכבות שבהיעדרן נפערים בולעני המציאות.

בואו נתחיל מהסוף: המשתתפים מחלקים ציונים זה לזה. עצם הרעיון שבו החתולים נותנים ציון לשמנת, בעודם מתחרים זה בזה, הופך את התוכנית למלכודת דבש וסויה שהמשתתפים קופצים לתוכה עם הראש קדימה.

"זה רק ספורט" הוא שיר מהאייטיז. אלא שמאז כולנו שילמנו מספיק כסף לקואוצ'רים, למטפלים בטחינה או שקר מעצים כלשהו, ולכן רוצים "לעוף על החיים", "לטרוף את העולם" ובאופן כללי לנצח בכל מחיר. את התור, את הפקק, ובעיקר את כל האחרים. כי ישראלי לישראלי - תחרות אינסופית, שכן המשאבים מוגבלים והיום קצר ואם לא תמהר איך תגיע? ואם לא תתחמן איך תעלה? ואם לא תדקור (את הסביצ'ה) על מי תדרוך?

אפילו בהסברי המתחרים ניתן להבין איך אנחנו כישראלים מדרגים בנחמדות מלמטה, כי "לא נעים", אך לא נפרגן מכל הלב כי "למה מי מת", והכי חשוב - לא משנה מאיזו עדה אתה, אל תשכחו להגיד בעממיות "נשמה" לפני שאנחנו מוציאים לאחר את הנשמה.

ועכשיו בואו נדבר על האוכל, הסיבה שלכבודה התכנסנו. 20 שנה של תוכניות אוכל, ועדיין אין אוכל ישראלי. הכל אוכל עדתי. ואוי ואבוי למי שיעזו לחצות את גבולות החריימה. אם אתה מבשל איטלקי, כדאי שתכין מראש את הדרכון כדי להראות תקופה משמעותית, אם את מבשלת קוסקוס אנא צרפי למנה את מגילת היוחסין. ככל שאנו מתערבבים ומתחברים יותר לעם אחד כך גוברת הטהרנות לאותנטיות, וההיאחזות במה ש"שלי" הולכת וגדלה.

אלא שהדבר הכי חשוב ש"בואו לאכול איתי" חושפת הוא כמה עמוקה ומהותית היא תופעת התפצלות השבטים הישראליים לשבטונים ולפרגמנטי־פרגמנטים.

פעם אחר פעם מופתעים המשתתפים מחייו ומדעותיו של האחר עד כדי תדהמה - מה, יש אנשים כאלו? כשמביאים בחשבון שלפעמים מדובר במשתתפים שגרים לא רחוק זה מזה, הפערים ההדדיים וחוסר ההיכרות הופכים ממפעימים למבעיתים.

בין שזו המתנחלת שפוגשת ערבי הייטקיסט בגובה השולחן ומתרגשת עד דמעות לגלות שיש אנשים עם סיפור שונה, ובין שהטבעוני שאוכל דגים "פעם ב־" אבל מתקשה עם המזרחי שאינו מזרחי לפי הספר, הלהט"ב האדוק שנדהם מאנשים בעלי אמונה דתית וקציצות "אלוהיות", או "הרוסייה" שמסרבת להיכנע לתכתיבי תפריט השבט ומעיזה לבשל אוכל שלא מעדתה.

יותר שבטים ממדורות

זה לא תמיד היה כך. לא הייתי צריך שום תוכנית אוכל כדי להכיר מאכלים הודיים, פרסיים, רומניים, בדואיים או גרוזיניים. הכל היה סביבי בכניסה, בבלוק ובשכונה. דווקא כשהיינו ארץ של ערוץ אחד היה לנו שפע של ישראליות נוכחת ונעדרת שעליה התווכחנו בלהט. אלא שריבוי הערוצים הנוכחי ושפע המגוון הפכו להיות מה שממעיט את הישראליות כמושג מחבר. לפני פחות מעשור דיבר הנשיא ריבלין על ארבעת השבטים הישראליים, וראו איזה פלא - כיום גם 12 שבטים לא יספיקו כדי להגדיר את עידן המגוון וההתפרסות על פני קשת הרצף.

מגוון אינו בעיה בפני עצמו. את התשובה לשאלה מדוע הפסקנו להכיר זה את זה כדאי לחפש בצד האפל של הריבוי. התרבות הישראלית כיום מתפוצצת מעשייה, אך נמצאת במחסור חמור מאוד של קהל. מעולם לא שידרו רבים כל כך לאוזניים מעטות כל כך. התרבות הישראלית הפכה חד־סטרית. אם כולם משדרים החוצה כל הזמן, למי יש זמן לקלוט?
כשכל מגדר, מגזר, שבט וחברה מוצאים לעצמם את תחנת השידור שמהדהדת את מחשבותיהם בלבד, זה אולי מרגיש כפלורליזם וגיוון - אבל ריבוי קולות בו־זמני הוא ההגדרה המעשית של רעש. קקופוניה.

אינספור תדרים מהדהדים, מבלי שאחד מהם בולט כמרכז ביחס לאחרים. כשגשר התרבות שמחבר בין הקהילות הישראליות מתפורר והולך, אנו עשויים לגלות שהפכנו לעם של יחידים שאינם מסוגלים לסבול שום דבר פרט לעצמם. אם כן, בפרוס השנה החדשה, הבה נאחל לנו ולכל בית ישראל שנהיה לאוזן ולא רק לפה, שירבו זכויותינו ודעותינו ושנפרה ונרבה כדגים, אך שנלמד גם לשתוק ולהקשיב כמו דגים לאחרים.