אחרי האיחוד נותר לשאול: מי הוא יוסי ברודני?

בשעה טובה, ובתום משא ומתן מורט עצבים שהותיר רבים עצורי נשימה, נחתם הסכם הריצה המשותפת בין "ימינה" בראשות איילת שקד לבין מפלגת "הבית היהודי" בראשות ראש עיריית גבעת שמואל יוסי ברודני.

חבלי לידה קשים הובילו לחתימת ההסכם, בעיקר מצד הכלה שרק התגרשה מהחתן הקודם, יועז הנדל, ונאלצה לרדת מעמדה של בכירה במפלגת שלטון לדרגה של שותפה במפלגה פחות משולית, בתקווה לעבור את אחוז החסימה.

החתן החדש, יוסי ברודני, שבהינף חתימה על הסכם האיחוד הפך לדמות פוליטית ארצית, עשוי להפוך ללשון המאזניים הפוליטית שתכריע אם ועל ידי מי תוקם או לא תוקם ממשלה, במידה שהתרחיש האוטופי של שקד יתממש.

אבל רגע: מיהו יוסי ברודני? מה דעותיו? מאיפה הגיע ולאן הוא הולך? איש לא יודע. לא מדובר בעלבון, זו עובדה מוניציפלית פשוטה: ברודני הוא דמות אנונימית לרוב המכריע של הציבור. ייתכן שהוא ראש עירייה מצוין, ייתכן שהוא קורץ מחומר מנהיגותי המשלב בין לינקולן לבן־גוריון, אך הדבר הוודאי היחיד שניתן לומר עליו הוא שחושיו הפוליטיים טובים. ברודני השתלט על מפלגת הבית היהודי - נכס בפירוק מתקדם - והשתמש בפלטפורמה ששקד ברחה ממנה בעבר כדי לכפות עליה שותפות פוליטית, תוך ניצול מצוקתה והפיכתה לנכס בפירוק בעצמה.

מעבר לכך הדברים עמומים: בחודש האחרון כיוון ברודני אש לעבר סמוטריץ' ובייחוד לעבר בן גביר. הוא פרסם סרטונים המבכים את הקיצוניות של השניים, כינה אותם "אלופי הפיצול וההתחזות" וטען שבן גביר הוא "איום המחופש לשה תמים שיוביל את ישראל לאבדון". מנגד, הציב את עצמו כמייצג הציבור "השפוי והנורמלי".

אלו דעות לגיטימיות, אך גם כאלו המחייבות את מי שמחזיק בהן. לא יעלה על הדעת לשתף פעולה עם מי שיוביל אותך לאבדון. ובכל זאת, מרגע חתימת ההסכם, ובהתאם לזיגזג של שקד עצמה, לא נשמעו הדברים הרושפים של ברודני כנגד מפלגת הציונות הדתית, והוא אף לא פסל הקמת ממשלה צרה יחד איתה.

במסגרת הקריצה לימין, גם התחייב ברודני שמפלגתו לא תשב עם מפלגות לא ציוניות, כולל רע"מ, מפלגה שאיתה עדיין יושבת כרגע שקד בממשלה. אז מה יש לנו כאן: חושים פוליטיים חדים, ודעות נזילות - במובן הזה זיווג פוליטי בין שקד לברודני הוא שידוך משמיים.

נקודה נוספת היא היותו של ברודני ראש עירייה, ונוגעת לא רק אליו - הוא נוהג כחוק וכמקובל. המצב הזה, שבו ראשי עיר מכהנים, הנהנים משכר ציבורי בזמן כהונתם ובמקביל רצים לכנסת, הוא לכל הפחות מוזר.

ניהול עיר וקמפיין בחירות הם שני דברים קשים לביצוע מקביל. בפועל, מדובר בסוג של חופשה בתשלום מהחובות שאליהן נבחר ראש העירייה. נוסף על כך, ישנה פקעת של ניגוד עניינים.

ומעבר לנוקדנות המשפטית, הריצה לכנסת מצד ראשי ערים הפכה להרפתקה, מתקן בלונה־פארק שאפשר ליהנות ממנו בלי לקבל בחילה. מעטים העובדים בכלל המגזרים שנהנים מפריבילגיה כזו, אין סיבה שנבחרי ציבור ימשיכו ליהנות ממנה.