החרם על ישראל: פעם שלישית גלידה

למפלה הצורמת של חברת בן אנד ג'ריס העולמית, אשר ביקשה למנוע את מכירת הגלידה שלה ביהודה ושומרון ונדחתה פעמיים - תחילה בידי יוניליוור, חברת־האם שלה, ועכשיו בידי בית המשפט האמריקני - צפויות להיות השלכות שחורגות הרבה מעבר ליכולתנו, כצרכנים ישראלים, ליהנות מהגלידה בכל רחבי הארץ. הניצחון הישראלי על ניסיון החרם מוכיח שבמערכה הזו, כמו בכל המערכות האחרות, ההתעקשות על זכויותינו והעמידה הבלתי מתפשרת על העקרונות משתלמות.

במשך שנים הורגלנו לקבל את הדה־לגיטימציה נגדנו. בראשית היה זה החרם הערבי, שהתרחב למדינות ולחברות שלכאורה היו צריכות לעמוד לצד ישראל, כי הרי לא היה להן דבר וחצי דבר עם החתירה הערבית לחנוק את המדינה היהודית הצעירה. החרם המשני מצידן היה ציני במיוחד: המדינות והחברות האלה פשוט נכנעו לאלימות הכוחנית של מבקשי רעתנו ומכרו את עקרונותיהן בנזיד עדשים.

לא בכדי החרם על ישראל מעולם לא הסתפק במאמץ להסב לה נזקים כלכליים. לצד מניעת העסקים עם ישראל, ביקשו שונאי ישראל מתוך העולם הערבי ומחוגים נוספים ששמחו להצטרף אליהם לבודד את המדינה היהודית ולשלול ממנה את הלגיטימיות באמצעות החרמתה המוחלטת בכל זירה, החל מארגונים בינלאומיים וכלה בתרבות ובספורט.    

גם כאשר טבעת החנק של החרם הערבי נשברה בשנות ה־90, נשק החרמות המשיך לשמש את אויבינו, אם כי היוזמה בהפעלתו עברה מידיים ערביות לידי השמאל במדינות המערב, שהתלהב משילובו בחזית האנטי־ציונית ואימץ את חזון בידוד ישראל בלהט שלא היה מבייש את הקמפיינים הנאציים של שנות ה־30 לבידוד היהודים בגרמניה. מבחינת אותו השמאל, המתווה היה ברור: ליצור את הסחף האנטי־ישראלי בכל תחום מתחומי החיים, לקטלג את המדינה היהודית כמנודה תמיד ולהכין את הקרקע להרחבת העיצומים נגדה לדרג של ממשלות וגופים בינלאומיים. 

בהתאם, המכות שהונחתו על ישראל הגיעו מכל עבר, וככל שישראל לא עשתה דבר - הן רק התעצמו. שיא הגל נרשם בתחילת המילניום, ולא במקרה. הסכמי אוסלו ומדיניות הנסיגות של ממשלות ברק ואולמרט הפיחו רוח מכופלת במפרשי תנועת החרם. עוד מאמץ, סברו פעיליה, והנה־הנה ישראל תישבר. והם אכן לא חסכו במאמצים - מדענים ישראלים נודו מכנסים וממיזמים בינלאומיים, חברות רב־לאומיות משכו ידיהן ממכרזים ישראליים, והדיבורים על החרמת תאגידים ובנקים שיעזו להשקיע בישראל הפכו לנחלת הכלל.    

המגמה החלה להתהפך בשעה שישראל וידידיה בעולם, בראש ובראשונה בקהילות יהודיות, הפסיקו להושיט את הלחי השנייה, ובמקום לצפות במהלכי האויב באדישות תבוסתנית הם יצאו למתקפה. את הפירות אנו מתחילים לראות היום בפרשת בן אנד ג'ריס, והיא לא היתה מושגת ללא המהפך הרעיוני שנועד להפיץ ברבים את האמת הפשוטה: החרם על ישראל הוא אנטישמיות בהתגלמותה, וככזה הוא בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת.

בנתיב הלחימה בחרם למדנו לנצל את ארסנל הכלים החדש, שבלעדיו לא מנצחים את מלחמות התודעה. קידמנו את החקיקה נגד החרם על ישראל בעשרות ממדינות ארה"ב והשכלנו לתקוף את האויב גם באולמות המשפט, ולא רק בשדות הקרב המסורתיים. כתוצאה מכך יוזמי החרם על ישראל יודעים כי דרך התנהלותם עלולה לחשוף דווקא אותם, ולא את המדינה היהודית, לסיכונים משפטיים וכלכליים. חשוב יותר - שיח הדה־לגיטימציה איבד מהלגיטימיות שלו אפילו בזירות שנחשבו עד לא מזמן לאבודות. רוצים דוגמה? להקה ספרדית גורשה רק לפני שבוע מפסטיבל מוזיקה בינלאומי אחרי שחבריה ציירו על דגל ישראל כתובות מבזות. אם הדבר היה קורה לפני שני עשורים, הם היו זוכים במילות עידוד.

המאבק לא תם. עוד יהיו קרבות מול תנועת החרם, אך תקדים הגלידה מתוק מתמיד. המעז מנצח, גם במלחמת התודעה.