"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"ארץ נהדרת": הבועה היא המסר

העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי של מגני התקשורת הישראלית נגד האשמות בהטיה פוליטית • תשאלו את דוד ליפשיץ, הכותב הראשי, שהודה השבוע שקשה לבקר שלטון שאתה מזדהה איתו פוליטית

,עודכן
0השמעה
כוכבי "ארץ נהדרת" בדמויות הפוליטיקאים, צילום: משה נחומוביץ

רגע אנושי קטן וכן סיפק השבוע חלון רחב מאוד לנבכי נשמתה המקולקלת של התקשורת המרכזית בישראל.

לא היה בו כמעט חדש, אבל הוא היה כל כך חמוד וכל כך אגבי ולא מתאמץ, עד שבאמת אפשר היה לחבק אותו. בצער רב, כמובן.

זה קרה בערוץ הכנסת. שני כוכבים חמודים התכנסו לשיחה - טל פרידמן כמראיין ודוד ליפשיץ כמרואיין. לשניהם רקע משותף - "ארץ נהדרת". ליפשיץ הוא הכותב הראשי, ופרידמן גדל בתוכנית כשחקן עיקרי וזכור לטוב. זה היה גם הצידוק לשיחה, מין מבט על סאטירה פוליטית בימים אלה, בהתבסס על רקעם המשותף של המשוחחים.

ברגע מסוים פרידמן עימת את ליפשיץ עם המצב החדש שאליו נקלעה התוכנית בעונתה האחרונה - פתאום השלטון הוא בידי אנשים מהצד שלהם.

קצת קשה לצחוק על אנשים בצד שלך, לא? וליפשיץ הנבוך עונה בכנות שכן, כן, זה קצת נכון וזה מאתגר. לשבחו ייאמר שהוא מתקשה לנסח במדויק והוא גם מבין את הבעייתיות, וגם טורח להסביר שבסופו של דבר זה כן קורה, אבל זה קשה וכו'.

וזה היה מאוד חמוד מצד אחד, אבל מזעזע ממש מהצד השני.

עבור צופי "ארץ נהדרת" ואוהביה, כמוני, אין בדברים כל חידוש. העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי של מגיני התקשורת הישראלית נגד האשמות בהטיה פוליטית. הטיעון הוא: התקשורת תוקפת את הממשלה. זו מהותה של התקשורת, לתקוף את הממשלה, ומכיוון שהממשלה מאז 77' פחות או יותר ימנית - זה מה שקורה. ובכן, הטיעון הזה בעצמו מאוד לא מדויק, אבל נניח שכן. מה שקרה השנה הפך את הטיעון הזה לבדיחה.הטיפול של "ארץ נהדרת" בממשלה היוצאת ובקואליציה המקושקשת הזו, שכל מילימטר בה הזמין סאטירה מרושעת ואכזרית, היה כל כך "עגול" ואוהב עד שזה כבר ממש כאב, לא רק בגלל אי־ההגינות אלא בגלל ההחמצה.

אני לא נוטר לליפשיץ, ואפילו ממש מכבד אותו על ההגינות. צריך רק לשאול את השאלה שאני מרבה להעלות כאן בהקשרים תקשורתיים שונים: למה מישהו ב"קשת" חושב שתוכנית הסאטירה המובילה בערוץ של המדינה צריכה להיות כל כך מזוהה פוליטית עם צד אחד? הרי זו טלוויזיה מסחרית שצריכה לכוון אל הרוב.

לא אתעייף מלכתוב שוב ושוב את התשובה: זה לא קורה בגלל אידיאולוגיה ולא בגלל רצון להשפיע פוליטית.

זה קורה כי מקבלי ההחלטת במקומות האלה מאמינים שהדעה הזו, שאותה הביע דוד ליפשיץ בחן כה רב, היא דעה שבקונצנזוס. היא הדעה של "כולם".

כלומר, כל מי שהם מכירים. קוראים לזה בפשטות: חיים בבועה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קובי אריאלי

בעל טור במגזין

כדאילהכיר