אל תשאלו למה, תגידו ברוכים הבאים

הגירה היא העדשה שעליה הנסיכה שוכבת. לא משנה כמה עבה המזרן, היא לעולם תדקור. אפשר לשכב בנוחות על קינג סייז במיטה מתכווננת שקנית באפס ריבית ולהרגיש על גג העולם, ופתאום בום! היא מכה בך. הורה חולה שאין דרך להקל את מכאוביו, מילה חסרה שפשוט לא קיימת בלקסיקון, חברי אמת שבחרת אל מול חברות פונקציונלית שהיא תוצר של עת ומקום.

עשרות פעמים שמעתי "איזה כיף לכם שאתם באמריקה". יש מי שיגידו "וואו, עכשיו הייתי עוזב כאן הכל, אם רק היתה לי אפשרות". החלום הגדול הוא דרכון זר. על פי ההערכה, רק בשנת 2020 יותר מ־20 אלף ישראלים קיבלו דרכון פורטוגלי. הישראלים מחפשים אלטרנטיבות, שיהיה. עין אחת לציון צופייה - והשנייה פוזלת לנתב"ג.

הגירה נראית כמו חלום מפתה ומרגש: משאירים מאחור את הפקקים, יוקר המחיה, האלימות הגואה, הביורוקרטיה והאזעקות, ממריאים ונוחתים בגן עדן. במחיר של דירה ממוצעת בישראל אפשר לקנות בארה"ב ובאירופה בתים מפוארים, ולהישאר עם עודף. גן ילדים בגרמניה יעלה שליש מגן בישראל. והשקט והנוף והטבע והגדול והרחב - הכל לעומת הקטן והצפוף והבוער שכאן.

זה קוסם. ועל פניו קל, כל כך הרבה יותר קל. סיפורי ההצלחה של הישראלים שנסעו והסתדרו רבים, אין מישהו שאין לו בן דוד שעשה את זה בחו"ל ו"מה זה מרוצה".

אבל האמת היא שבסופו של יום, מדובר בתהליך קשה ומטלטל. במהותה היא סוג של לידה מחדש. להתרגל לנעליים חדשות זה לא פשוט, גם הנעליים האיכותיות ביותר גורמות הרבה פעמים ליבלות. אז להתחיל חיים חדשים במקום שהוא לא שלך במאה אחוז, זה לשפשף את העור בכל אזור אפשרי.

"הגירה היא לא לבעלי לב חלש", אמר לי פעם רון מייברג. המשפט הזה צרוב אצלי ואיתי. מייברג תמיד היה אשף של מילים, וכאן הוא הצליח, במשפט אחד, לתחום את גבולות החלום אל מול המציאות: לעזוב מקום זה לא אומר שאתה משאיר מאחוריך את מה שהיה ומפליג הלאה. לעזוב בית זה לסחוב איתך במזוודה מיליון ואחד רגשות ומחשבות ותהיות ובעיקר שאלות, שלחלקן לעולם לא תהיה תשובה.

ולא, לצפות בסרטים של וודי אלן זה לא אומר שמכירים את אמריקה. להיות שייך זה להיות מסוגל לזהות ניואנסים, להבדיל, לבדל, להבין באינסטינקט את מה שהאחר לא יבין גם עם ניקוד. שייכות היא מילים שיש להן טעם וריח. שייכות היא עבר והווה, ומעל הכל היא כוח.

תשע שנים חיינו בארה"ב. אהבנו אותה, את נופיה ואת נוחותה, את הבית הגדול ואת ההכלה הגדולה. אבל מהרגע הראשון ועד האחרון בה - היינו ישראלים. מי שהסתכל עלי ודיבר איתי, ראה בי ישראלית שכותבת מחזות. לא מחזאית. היינו תמיד ה"אפדייט" על הסכסוך, המלט פינת איסמעיל הנייה.

זאת אדמה קשה כאן. האותיות גרוניות, מכאיבות לאוזן שאינה מורגלת בהן. אבל לנו היא טובה והצלילים נעימים. אחרי תשע שנים שם, אנחנו כאן. אל תשאלו למה חזרנו, עדיף שתגידו ברוכים הבאים.