להפוך את עזה לבעיה אזורית

זה חוזר על עצמו באופן מחזורי: אחרי ההתלהבות של המכה הראשונה מגיעה המציאות, ו"ששת הימים" הקצר והאלגנטי הופך למלחמת התשה מעייפת, שאין בה שום הילה זוהרת וגם לא תכלית אמיתית. הסיסמאות של "נראה להם" או "נשיב את ההרתעה" נשמעות טוב, אבל הן חלולות למדי.

גם בסבב הנוכחי מתברר שוב כי ישראל היא הצד שיש לו הרבה יותר מה להפסיד במנעד שבין שקט, חופשות, כסף וכמובן החיים עצמם. ככה זה תמיד. לעשיר ולשבע יש הרבה יותר מה להפסיד מהעני ומזה שיש לו פחות.

אם כן, מדובר בעוד אירוע לחימה שחוזר על דפוסים של "סבבים" קודמים, ולמרות זאת כמעט שלא מתקיים דיון בהקשר הרחב הנוגע לחלופות האסטרטגיות שיש לישראל מול הרצועה. ניכרת מבוכה המבוססת על כך ששיטת הסבבים היא הרע במיעוטו במציאות שבה החלופה האחרת היא מיטוט שלטון חמאס וכיבוש מלא של רצועת עזה, שעלולים להביא את ישראל לחידוש השליטה בפלשתינים.

אולם, בתווך שבין שתי החלופות האסטרטגיות מונחת הדרך השלישית המבוססת לא על הרעיון של "ניהול" העימות (סבבים) ולא על הרעיון של "פתרון" הבעיה (כיבוש), אלא על ניסיון ל"הסדרה" רחבה החותרת לשינוי האקלים החברתי־כלכלי ברצועת עזה, דרך הסרה הדרגתית ומפוקחת של "המצור" הישראלי על הרצועה, שתביא לפיתוח כלכלי ולהעלאת רמת החיים של התושבים הפלשתינים.

שינוי שכזה מחייב את ישראל להגדיר מחדש את רצועת עזה לא רק כבעיה ישראלית, אלא כעניין אזורי כדי לגייס את משאבי ההון הכספי וההון המדיני של העולם הערבי לטובת יצירת מציאות הסדרית חדשה ברצועה. אם בשנים עברו הועלו רעיונות לגבי אפשרות של "בינאום" הרצועה, הרי בעת הנוכחית ראוי לשקול מהלך של "אזוריזציה" של הרצועה משני טעמים עיקריים, ושניהם נוגעים להתהוות הסדר החדש במזרח התיכון שבליבו "הסכמי אברהם". הטעם הראשון נוגע לכך שהמציאות הבלתי יציבה ברצועה, שמונעת על ידי גורמי הטרור האידיאולוגיים, פוגעת באינטרס של השותפות לסדר האזורי החדש המבוסס על רעיון יציבות ושגשוג כלכלי; והשני הוא שניתן למנף את היתרונות של "הסכמי אברהם" למהלך של שיקום הרצועה ופיתוחה באמצעות גיוס כספים מהמפרץ.

ישראל אוחזת בידיה יהלום אסטרטגי בדמות "הסכמי אברהם" ותהליכי נורמליזציה במזרח התיכון, אולם מדובר ביהלום שבעיקר משרת את תכליותיה של ישראל ביחס לאיראן. הרבה פחות מחשבה מושקעת באופן שבו ניתן להפוך את המציאות החדשה במזרח התיכון למנוף להתמודדות גם עם חוסר היציבות הכרונית המאפיינת את הזירה הפלשתינית על שני מכלוליה, לרבות זה ברצועת עזה, בתנאים הנוכחיים של חוסר יכולת להגיע לפתרון מדיני. המודל הזה, המשלב בין מהלך כלכלי ובין מינוף ערבי חיצוני, אינו זר לגמרי לישראל. הוא מוכר בשנים האחרונות על רקע המעורבות של קטאר בנעשה ברצועה ותשלום משכורות הפקידות הפלשתינית שם.

הרושם הוא כי זה המקום והזמן להרחיב ולשכלל את המודל הקטארי באמצעות פיתוח קונספט חדש אשר יכניס את הרצועה לתוך "המזרח התיכון החדש" דרך מהלך אסטרטגי רב־אזורי של "הסדרה" כלכלית, הכרוך בגיוס אדיר של משאבים במקביל לשחרור טבעת "המצור" שישראל מטילה על הרצועה.

המציאות הזו אמנם לא תשנה את עורם של ארגוני הטרור ברצועת עזה. היא גם לא תשנה את המציאות הפוליטית ברצועה מיסודה. אבל יש לה פוטנציאל ברור לייצר בהדרגה שינוי אקלים כלכלי־חברתי באופן שיצמצם את מידת הלהט של הארגונים הפלשתיניים לערער את היציבות, ואולי גם תחייב אותם להגדיר מחדש את תפיסת ההתנגדות שלהם כלפי ישראל מהתנגדות אלימה וחמושה להתנגדות המבוססת על עצם רעיון העמידה האיתנה והפיכתה של הרצועה לסמי־מדינה.