רקוויאם לשומרי מסך

"בעוד 20 שנה, כשתשתתפו בפסטיבל קולנוע שומרון ה־20 ויגיעו לכאן יוצרי קולנוע מכל העולם, תוכלו לומר שהייתם כשההיסטוריה שינתה כיוון ומהפכת הקולנוע בשומרון החלה".

במילים אלה פתחה אסתר אלוש את פסטיבל קולנוע שומרון הראשון. יש יסוד להאמין שהפסטיבל שיזמה והקימה אכן יעשה היסטוריה, אחרת אין דרך להסביר את תגובתם של כמה מיוצרי הקולנוע הישראלים, שקראו לא רק להחרמת הפסטיבל אלא גם להחרמת קרן רבינוביץ' - קרן חשובה לתמיכה בקולנוע הישראלי, שראשיה העזו לכבד בנוכחותם את אירוע פתיחת הפסטיבל באריאל.

מה מאיים על הקולנוענים הנכבדים עד כדי כך שהם שוקלים להתחייב לא לקחת עוד כסף מקרן רבינוביץ'? הרי כדי למחות על ה"כיבוש" מספיק להחרים את הטקס. התשובה היא חרדה שנוגעת עמוק בנפשם של חלק מקולנוענינו:

רבים מאנשי התרבות בישראל הם קוסמופוליטיים - הציונות מבחינתם היתה פיגום (הקיצונים שבהם טוענים שהוא מלאכותי וקולוניאליסטי), שנועד אך ורק להקמת מדינת ישראל. לכן, מרגע שהוקמה המדינה, מוטלת על אנשי תרבות החובה לבעוט בפיגום המיושן ולדחוק את מדינת ישראל הצעירה אל חיקו החילוני והנאור של המערב. המיעוט שמאתגר את הרוב הזה מחזיק בגישה הפוכה - מדינת ישראל היא רק האמצעי, הציונות היא המטרה. הקמת המדינה היא רק תחנה בדרכה של הציונות, שתכליתה האמיתית היא להיות בית לאומי חי ומתפתח לעם היהודי. איך צריך להיראות בית כזה? במה הוא שונה, נניח, מביתו הלאומי של האמריקני או המקסיקני? איך מתבטאת היהדות שלו או שלי כיוצר? אלה, בין השאר, שאלות שמתדלקות את יצירתם של אנשי תרבות, שלצורך העניין נכנה אותם בעלי תודעה "מקומית".

תכונות רצויות לאמן כמו מרדנות, ביקורתיות וחדשנות הולכות ונעשות נפוצות דווקא בקרב אנשי התרבות ה"מקומיים". הסיבה ברורה: מכיוון שעבור האמן ה"קוסמופוליטי" מדינת ישראל המערבית היא חזות הכל, הוא מתאהב במוסדותיה הליברליים ומייחס להם כינויי קדושה מגוחכים כמו "שומרי הסף". הזדהות כזו עם המוסדות היא מתכון ליצירה רדומה.

היוצר ה"מקומי", לעומת זאת, ישאל את עצמו איך הגיע עם הנצח למצב שבו המנהיג הוא פרזנטור לשעבר של בנק, וכאשר הוא נואם מול בוגרי קורס קציני השדה בבה"ד 1 הם מביטים עליו ממרומי ניסיונם הצבאי - והנה כבר יש לנו קונפליקט מעניין. המהפכה הזאת - העובדה שדווקא היוצר ה"מקומי" מתמודד עם יותר קונפליקטים ולכן יצירתו מעניינת יותר - ניכרת בשנים האחרונות במוזיקה הישראלית, שמיטב יוצריה הצעירים חובשים כיפה או עוטות כיסוי ראש. הסיבה שבקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה מרגישים את זה פחות היא משום שאלה תחומים שבהם האמנים זקוקים לתמיכה כספית ממסדית. נוכחות נציגי קרן רבינוביץ' בפסטיבל השומרון לקולנוע מעידה שהגורמים המממנים בתעשיית הקולנוע מבינים שקונפליקט חזק ויצירה בוערת כדאי להתחיל לחפש לאו דווקא בתל אביב. זה מה שעומד מאחורי הקריאה המבוהלת של יוצרים מהגוורדיה הוותיקה להחרים את הקרן. ההיסטוריה אכן משנה כיוון.