אחריות הליכוד ל"תסמונת נתניהו"

הטלטלה הפסיכו־פוליטית שפקדה אותנו בין רק־לא־ביבי לבין רק־ביבי הורסת את היכולת לברר בצורה מושכלת את דרכנו, כלומר לעמוד ברשות עצמנו. היא פוגעת בהיותנו ציבור ריבוני, שליט על חייו וחסין במידה סבירה מגניבת דעת ומתמרונים רגשיים. התסמונת הקיבוצית הדו־קוטבית הזאת היא פסיכוזה, היטלטלות מנותקת מהמציאות בין דמויות של נתניהו כ"נבל על" או כ"מלך ישראל", הפועלת על הפוליטיקה כמו משאבה ענקית: מרוקנת מתודעות האנשים רעיונות וערכים, השקפות עולם ותוכניות מעשיות.

את כל אלה היא ממירה לכדי רכיבים משניים בתוך "העיקר", כביכול, שאינו אלא תיאטרון קיטשי מעין־פוליטי, רגשני ושטחי. השורה התחתונה של התסמונת הזאת פשוטה: בלבול עמוק ומסוכן בין עיקר לטפל. האחריות הראשית לטיפוח הדבר שאפשר לכנותו "תסמונת נתניהו" מוטלת על כתפי יריבי נתניהו והליכוד במערכות הפוליטיקה, התקשורת, המשפט, הצבא והעסקים. הם מטפחים אותה בשל התסכול לנוכח התמשכות השלטון של נתניהו והליכוד, בלי שנראָה סופו (תופעה מעוררת התנגדות כשלעצמה במשטר דמוקרטי), ולנוכח הצלחותיו מאז 2009. קנאה היא כוח טבע חזק, והתחברה אליה עייפות של אותו חלק גדול מהציבור שאיננו תומך בנתניהו ובדרכו ונאלץ לחיות תחת שלטונו במשך שנים ארוכות. אבל הליכוד ונתניהו בראשו אינם חפים מאחריות ל"תסמונת נתניהו". אחריותם נעוצה בהתמקדות תעמולתית בלעדית באישיותו ותו לא.

כבר שנים ארוכות שהליכוד נבנה ציבורית רק סביבו. זה לא מצב בריא למפלגה דמוקרטית. למרות הדמוקרטיה הפנימית שיצחק שמיר הנחיל לליכוד מסוף שנות ה־70, בשנים האחרונות הליכוד הלך ודמה מבחינות מסוימות ל"מפלגות" הדיקטטוריות, שאינן אלא עסקים אלקטורליים בבעלות אנשים כמו לפיד, ליברמן וגנץ. הליכוד שונה, כמובן, והוא עדיין מעוז דמוקרטי של פוליטיקה ייצוגית. אבל עליונותו המוחצת של נתניהו בתוכו פגעה במהלך השנים בדמוקרטיוּת שלו וגם בצמיחת הנהגה ראויה שתוכל לרשת אותו, אף שהמועד לירושתו קרוב. תהליך זה של פרסונליזציה מוגברת של הפוליטיקה בישראל היה אחד המיזמים העיקריים במדיניות הפנים של נתניהו. הוא היה ממקדמי החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה, למשל, ולאחרונה ניסה להחזירו בעזרת רע"מ. גםלא מקרה שנתניהו נמנע בעקביות מהצגת מצע, הכל מוקד באישיותו. מאחר שהמהלך הזה הצליח, גם יריביו התמקדו בו, ובו בלבד. התוצאה היא רידוד חמור של הוויכוח הפוליטי בבחירות.איננו יודעים, למשל, איך הליכוד מציע לחלץ אותנו מהתיקו הממאיר ומחוסר היציבות הפוליטית. האם ידבק כהרגלו המגונה בשיטת הבחירות היחסית־ארצית האסונית שלנו? מנהיגיו מבטיחים להתמודד עם ההשתלטות האנטי־דמוקרטית של מערכת המשפט על מכלול החיים בארץ.

אבל מדובר במשבר הרבה יותר כללי, במשטר כולו. האם הם נתנו את דעתם, למשל, על הקשר בין שיטת הבחירות לשתלטנות המשפטנים? הרי שיטת הבחירות היחסית־ארצית מחלישה את הפוליטיקה על שתי רשויותיה, המחוקקת והמבצעת, ובכך מפנה את הדרך לשתלטנות המשפטנים. היעדר מצע זורה ערפל גם במדיניות החוץ. חודשיים וחצי אחרי שחזר לשלטון, נשא נתניהו את נאום שתי המדינות בבר־אילן אבל לא הביא את העניין למוסדות הליכוד. לעומת זאת, ב־2017 הכריז מרכז הליכוד על שאיפה להחיל את החוק בשטחים. כעבור כשנתיים הוצגה "תוכנית המאה", שכללה גם החלת חוק וגם חלוקה לשתי מדינות ("מדינה מינוס"). מה עמדת הליכוד? באין מצע - אנחנו אמורים לסמוך רק על נתניהו. וכיוצא בזה: מה יהיה שלטון הליכוד מבחינה חברתית־כלכלית? האם ידמה לממשלת שרון־נתניהו ב־2003 וירחיב אי־שוויון חברתי, או לממשלת נתניהו־כחלון לפני שרשרת הבחירות האחרונה ויצמצם אי־שוויון? לליכוד יש הזדמנות לענות לשאלות אלה במערכת הבחירות, ובזה לסייע בגמילה מפרסונליזציה, מ"תסמונת נתניהו" שפוגעת בכולנו. יש לליכוד ולמנהיגו חלק בהתפתחותה, ולכן האחריות לתיקון מוטלת גם עליהם.