הסוגיה העומדת בימים אלה לדיון עקוב מדם היא מקומה של ישראל אל מול תנועת חמאס השולטת ברצועת עזה, ומול הרשות הפלשתינית בהנהגת פת"ח, השולטת בחלקים מיהודה ושומרון. האם מטרת מדינת ישראל להתמיד במצב שבו הפלשתינים מקיימים דה־פקטו חתירה ל"שתי מדינות לעם אחד" בשני אזורים גיאוגרפיים נפרדים במשך כ־14 שנה? לחלופין, האם תפקידה של ישראל לחתור לאחדות פוליטית ומדינית בקרב הקבוצות הפלשתיניות כדי שתהיה "כתובת אחת" שעימה תנהל משא ומתן? מכאן, מהו מאזן הרווח וההפסד של ישראל כתוצאה מהפיצול הפנימי בקרב הפלשתינים או מהאיחוד שלהם?
הניסיון שלנו מצביע על כך שהאחדות הפלשתינית, שנוצקה בהסכמי אוסלו בתמיכת ממשלת ישראל ובהנהגת מנהיג פת"ח יאסר ערפאת, הובילה למרחץ דמים שאיים על יכולתה של ישראל לפעול כמדינה מתפקדת. איוולת היא המחשבה שאם תנועת חמאס תעלה לשלטון היא לא תצא למסע להחרבת מדינת ישראל.
המצב כיום הוא שהרשות הפלשתינית היא גורם לגיטימי בעיני מרבית מדינות העולם, אולם משוללת בסיס תמיכה בקרב ההמונים המצויים תחת מרותה. זה מציב את הרשות בעימות חריף מול חמאס, שהוא שלטון חסר לגיטימציה בעיני מרבית מדינות העולם, מוגדר כארגון טרור לכל דבר ועניין, אולם נהנה מתמיכת ההמונים, גם ביהודה ושומרון. ניתן להניח כי לו היו מתקיימות בחירות ביהודה ושומרון, כפי שאבו מאזן זרק לפני חודשים ספורים לזירה הפוליטית הפלשתינית, הן לא היו מייצבות את השלטון ביהודה ושומרון סביב פת"ח. למעשה, התחזית הריאלית היחידה היתה כי בחירות היו מעלימות את פת"ח כישות פוליטית משמעותית ומקבעות את שלטון חמאס.
תוצאות בחירות אלה היו גם מחסלות כל סיכום שנגזר מהסכמי אוסלו או מיכולת להגיע להסכמה עם חמאס, שיבקש להציב טילים ביהודה ושומרון ולאיים על קיום המדינה. הערכות אופטימיות שהיו בישראל כי בתום יישום תוכנית ההתנתקות מעזה יפחת איום הטרור וישרור שקט ביטחוני - נגוזו. יותר מכך, ההערכות בדבר עוצמתו של פת"ח כגוף שלטוני ברצועה שיוכל להתמודד מול הפיכה צבאית של חמאס וישתלט על רצועת עזה, לא נחזו כתרחיש סביר גם זמן קצר קודם להשתלטות חמאס על הרצועה.
במשולש הכוחות הזה מוביל ראש הממשלה נתניהו אסטרטגיה הגורסת כי הפיצול בקרב הפלשתינים הוא ככל הנראה המצב העדיף לישראל. עד שהפלשתינים לא יפתרו את סוגיית הפיצול ביניהם, מתקיימת חסימה של הנושא הפלשתיני כגורם מדיני בעל ערך בזירה הבינלאומית והפנים־ישראלית. כל עוד חמאס ופת"ח נאבקים זה בזה במלחמת אזרחים במשחק סכום אפס, אזי מה יש להלין על ממשלת ישראל שאינה מעוניינת לדון עימם? חמאס מבקש לזרוק מבניינים רבי־קומות את תומכי פת"ח, והגשים רציחות אלה ביוני 2007 כשעלה לשלטון ברצועה. החיסול השיטתי היה מהלך שבו הבהירו בחמאס מה יהיה גורל אחיהם, אנשי פת"ח ברמאללה, אם וכאשר יגיעו לשם.
פת"ח בהנהגת אבו מאזן מבקש מישראל שתכבוש את עזה ותמליך אותו על הרצועה. אם מהלך מסוג כזה היה קורה, ברור שקיים סיכוי סביר כי ברגע שיסתיים הוא יפנה עורף לכל סיכום אפשרי שייקבע איתו וילך שוב למאבק אלים מול מדינת ישראל.
המצב אינו סטטי ונוסף לו משתנה, והוא הדינמיקה בקרב מדינות ערב המתונות העוברות ממצב של תמיכה בעניין הפלשתיני לתמיכה, גלויה או סמויה, בישראל. "הסכמי אברהם" שמוביל נתניהו כוללים הסכמה בדבר התנתקות מתמיכה פעילה בעניין הפלשתיני.
בניגוד לתפיסות הפסימיות שאנו מוצאים כתולדה מהמבצע האחרון בעזה, נדמה לי כי עד שתנועת חמאס לא תתפרק מנשקה ומהאיום של פגיעה בערי ישראל, ותבחר באופציה של שגשוג כלכלי ברצועה, האינטרס של כולנו הוא להתמיד באופציה של "שתי מדינות לעם אחד".