העיר שחולקה לה יחדיו

בדומה לציון ימי הזיכרון ליצחק רבין, או להבדיל, לביקורים במוזיאון "גוש קטיף" שבניצן; או לציון ימי ההתנתקות במערכת החינוך בשנים שלאחר התרחשותה - גם העלייה המאורגנת לירושלים במה שמכונה "ריקוד הדגלים" היא תבוסתה של שאיפת "ממלכתיות איחודה של העיר".

זו הודאה בכך שהחגיגות שבשלמותה של העיר אינן שייכות ואינן מעניינות את החברה הישראלית כולה, והינן בפועל מסיבה מגזרית־קהילתית. הדברים נכתבים בצער. בשעתו אמר מנחם בגין (בהתייחסותו למפגיני "כיכר מלכי ישראל" שהאזינו לנאומו של "דודו טופז") שהיו מי שידעו להוביל את צאן מרעיתם, אוחזים בדגלים אדומים, באמצעות אוטובוסים ומשאיות מן הקיבוצים.

ובכן, ירושלים מלאה אמש במי שאחזו בדגלים כחולים־לבנים הודות לאוטובוסים ומיניבוסים שמומנו (באופן ראוי, כמובן) על ידי המשתייכים לזרם החינוך הממלכתי־דתי: מן האולפנות, המכינות הקדם־צבאיות, ישיבות ההסדר והישיבות התיכוניות. הסנטימנט של ירושלים במובנה הזה - כמוקד של לאומיות דתית, קדושה בוערת, יהדות חיה, חלק ממלחמת תרבות ש"אחרים" מחרבים ומאיימים עליה, יהיו ערבים, שמאלנים או משפטנים שיש להצילה מידם - הוא סיפור קהילתי־מגזרי, שלא הצליח להיחלץ ולהפוך ללאומי. אפילו לא לסיפור של הימין הישראלי.

על פי כל הסקרים, גם אלו שבידי בנימין נתניהו, הימין החילוני מחזיק בשני הגיונות ביחס לשכונות הערביות במזרח העיר: בעתה דמוגרפית ובעתה ביטחונית. איש לא נכנס לשכונות והיה שמח לו היה מתבשר כי לעולם לא תהפוכנה לאבן ריחיים פיננסית על צווארו, מה שמונע את ההשקעה, את הפיתוח ואת הקצאת התקציבים המתבקשת. ובמקביל, מחשבה שקיבלה בסיס עז ב"שומר החומות" - חשש שמה שקרה בעזה לאחר ה"התנתקות" יקרה בשועפט לאחר היציאה ממנה: מה שמונע את המחשבה על הוויתור בהכרה בה כחלק מבירת ישראל המאוחדת.

הסתירה בין שני ההגיונות הללו מובילה למעשה לסטטוס־קוו חסר תוחלת. המעלה על דעתו לצאת - חושש שיואשם על ידי הקהילה שרקדה עם דגליה בבגידה ובהכנסת טרור. ואם יחליט לעודד את הפיתוח התקציבי ולמנוע את אופציית ההפרדה - יואשם על ידה כי הוא מעביר כספים ל"זועביז". בכל הקשור לעזה, אין למדינת ישראל אסטרטגיה. נסוגונו - וחמאס נכנס. מדי פעם יוצאים למבצעים צבאיים, שיותר משמכוונים לטובת עיצוב התנהלותו של חמאס - מכוונים לעיצוב דעת הקהל הישראלית.

טוב, זו עזה. אך ביחס לבירת ישראל - אסטרטגיה יש? האם מישהו באמת יכול להצביע על כיוון רציף ובהיר, שהכרעות ממשלת ישראל מכוונות אליו? האם כל הישראלים בכלל יודעים מהי ירושלים? מי בירושלים? על פי רוב סקרי דעת הקהל, לא רק תלמידי התיכון, אף מבוגרים בישראל כלל אינם מודעים לכך כי השכונות הערביות שבהן עבר ריקוד הדגלים אמש הן, מוניציפלית, חלק מירושלים, שלא לדבר על מעמד התושבים שבהן. על שאלות כמו "האם בכוונתך לבקר בהן", ללא הבדל מגזרי/קהילתי - הקוראים יוכלו לנחש את התשובות בעצמם.

ריקודי הדגלים בירושלים מסמנים מיזם שלא צלח: את התנחלות ירושלים הגדולה בלבבות כלל החברה הישראלית.