"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
העיר שחולקה לה יחדיו
ריקודי הדגלים בירושלים מסמנים מיזם שלא צלח • את התנחלות ירושלים הגדולה בלבבות כלל החברה הישראלית
מחנה הפליטים שועפט | צילום: אורן בן חקון

העיר שחולקה לה יחדיו

ריקודי הדגלים בירושלים מסמנים מיזם שלא צלח • את התנחלות ירושלים הגדולה בלבבות כלל החברה הישראלית

פרופ' אודי לבל
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

בדומה לציון ימי הזיכרון ליצחק רבין, או להבדיל, לביקורים במוזיאון "גוש קטיף" שבניצן; או לציון ימי ההתנתקות במערכת החינוך בשנים שלאחר התרחשותה - גם העלייה המאורגנת לירושלים במה שמכונה "ריקוד הדגלים" היא תבוסתה של שאיפת "ממלכתיות איחודה של העיר".

זו הודאה בכך שהחגיגות שבשלמותה של העיר אינן שייכות ואינן מעניינות את החברה הישראלית כולה, והינן בפועל מסיבה מגזרית־קהילתית. הדברים נכתבים בצער. בשעתו אמר מנחם בגין (בהתייחסותו למפגיני "כיכר מלכי ישראל" שהאזינו לנאומו של "דודו טופז") שהיו מי שידעו להוביל את צאן מרעיתם, אוחזים בדגלים אדומים, באמצעות אוטובוסים ומשאיות מן הקיבוצים.

ובכן, ירושלים מלאה אמש במי שאחזו בדגלים כחולים־לבנים הודות לאוטובוסים ומיניבוסים שמומנו (באופן ראוי, כמובן) על ידי המשתייכים לזרם החינוך הממלכתי־דתי: מן האולפנות, המכינות הקדם־צבאיות, ישיבות ההסדר והישיבות התיכוניות. הסנטימנט של ירושלים במובנה הזה - כמוקד של לאומיות דתית, קדושה בוערת, יהדות חיה, חלק ממלחמת תרבות ש"אחרים" מחרבים ומאיימים עליה, יהיו ערבים, שמאלנים או משפטנים שיש להצילה מידם - הוא סיפור קהילתי־מגזרי, שלא הצליח להיחלץ ולהפוך ללאומי. אפילו לא לסיפור של הימין הישראלי.

על פי כל הסקרים, גם אלו שבידי בנימין נתניהו, הימין החילוני מחזיק בשני הגיונות ביחס לשכונות הערביות במזרח העיר: בעתה דמוגרפית ובעתה ביטחונית. איש לא נכנס לשכונות והיה שמח לו היה מתבשר כי לעולם לא תהפוכנה לאבן ריחיים פיננסית על צווארו, מה שמונע את ההשקעה, את הפיתוח ואת הקצאת התקציבים המתבקשת. ובמקביל, מחשבה שקיבלה בסיס עז ב"שומר החומות" - חשש שמה שקרה בעזה לאחר ה"התנתקות" יקרה בשועפט לאחר היציאה ממנה: מה שמונע את המחשבה על הוויתור בהכרה בה כחלק מבירת ישראל המאוחדת.

הסתירה בין שני ההגיונות הללו מובילה למעשה לסטטוס־קוו חסר תוחלת. המעלה על דעתו לצאת - חושש שיואשם על ידי הקהילה שרקדה עם דגליה בבגידה ובהכנסת טרור. ואם יחליט לעודד את הפיתוח התקציבי ולמנוע את אופציית ההפרדה - יואשם על ידה כי הוא מעביר כספים ל"זועביז". בכל הקשור לעזה, אין למדינת ישראל אסטרטגיה. נסוגונו - וחמאס נכנס. מדי פעם יוצאים למבצעים צבאיים, שיותר משמכוונים לטובת עיצוב התנהלותו של חמאס - מכוונים לעיצוב דעת הקהל הישראלית.

טוב, זו עזה. אך ביחס לבירת ישראל - אסטרטגיה יש? האם מישהו באמת יכול להצביע על כיוון רציף ובהיר, שהכרעות ממשלת ישראל מכוונות אליו? האם כל הישראלים בכלל יודעים מהי ירושלים? מי בירושלים? על פי רוב סקרי דעת הקהל, לא רק תלמידי התיכון, אף מבוגרים בישראל כלל אינם מודעים לכך כי השכונות הערביות שבהן עבר ריקוד הדגלים אמש הן, מוניציפלית, חלק מירושלים, שלא לדבר על מעמד התושבים שבהן. על שאלות כמו "האם בכוונתך לבקר בהן", ללא הבדל מגזרי/קהילתי - הקוראים יוכלו לנחש את התשובות בעצמם.

ריקודי הדגלים בירושלים מסמנים מיזם שלא צלח: את התנחלות ירושלים הגדולה בלבבות כלל החברה הישראלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אודי לבל

פרופ' אודי לבל, ביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן

Load more...