אבא לא פגום

הגדולה שלי בת 5. היא נולדה חודש לפני הזמן והפכה אותי ביום שישי אחד, לפנות בוקר, לאמא. הפעם הראשונה והאחרונה שבה איש צוות רפואי כלשהו התייחס לקיומו של אדם נוסף בחדר היתה כבר אחרי הלידה, כשהמיילדת שאלה את האבא של הילדה אם הוא עומד להתעלף. חשוב לציין שהוא לא עמד להתעלף, אלא פשוט היה מזועזע מסצנת הנוסע השמיני שהתרחשה שם, כמה רגעים לפני כן. בעיקר, הוא ממש דאג לי.

״תמרחי לה את המשחה״, אמרו לי. ״תני לה 120 מיליליטר״, הסבירו לי. ״תביאי אותה לשקילה בשבוע הבא״. מאותו רגע ואילך אחיות, רופאים, פקידים ומוכרים בחנויות ילדים - כולם דיברו איתי במקום איתנו והתייחסו אליו, סליחה - לא התייחסו אליו, ממש כאילו הוא לא קיים. זאת למרות שהוא תמיד היה שם לצידי, שותה בריכוז כל מילה שיוצאת להם מהפה. כשהוא שאל שאלה או העיר הערה, התייחסו אליו כמו אל מטומטם, שיפשל בכל מקרה וצריך להסביר לו כל דבר לאט ובמילים פשוטות ככל האפשר.

את הנחמה, לצערי, האבא הטרי לא מצא בבית. גם אני הייתי אמא מתחילה, חרדה ושטופת הורמונים, וכל הגוף שלי זעק "זוז! אתה לא מספיק טוב". אני מתביישת להודות בפניכם שלפעמים גם הפה שלי צעק את זה.

למזלי, למזלנו, התברכתי בבן זוג יוצא דופן. לא בגלל יכולת ספיגת העלבונות המדהימה שלו, אלא כי מהרגע הראשון, הוא דרש(!) לקחת חלק בכל מטלה ולטפל בבת שלו באופן מלא. אני, בטבעי שלי, חשבתי שאני מתחרפנת.

״אל תחזיק ככה את הבקבוק!״ גערתי בו, אני, שלמדתי איך עושים את זה בדיוק יום לפני. ״היא צריכה ללכת לישון״, נזפתי, בדיוק כשהוא הרים אותה מהעגלה לחיבוק. אני חושבת על הרגעים האלה היום ומתכווצת.

עברו חודש וחצי עד שנפל לי האסימון. התינוקת היא לא שלי - היא של שנינו. אני לא נותנת לו לטפל בה - אנחנו מטפלים בה יחד. אני לא מפקחת ולא מנהלת העבודה או הבוס, והוא לא נותן לי דין וחשבון, גם לא כשהוא חושב אחרת ממני או עושה איזושהי טעות. למדתי שזה לא כל כך קריטי לעשות הכל, אבל הכל, בדרך שלי. הרבה יותר קריטי שאמא שלה לא תחלק הוראות לאבא שלה כאילו הוא אידיוט, ושאבא שלה לא ירגיש כאילו הוא חייב למישהו הסברים כשמדובר בילדה שלו.

נשים יקרות, כבר כמה עשורים אנחנו שוברות את הראש איך לחלק את העומס הפיזי והמנטלי, איך לא לשים את עצמנו בצד, איך לטפח קריירה לצד הטיפול בילדים ובבית, כשכל הזמן הזה יש לנו שחקן שיושב על הספסל במקום לעלות למגרש, וביותר מדי מקרים - אנחנו אלו שהושבנו אותו שם.

שלא תבינו לא נכון - הגיוני שכל אחד מההורים ייקח על עצמו את מה שבא לו בטבעיות, אבל כשאימהות לוקחות על עצמן 80 או 90 אחוז מהטיפול בילדים, וכשאבות מקבלים מחיאות כפיים על זה שהם לקחו את הילד לגינה, משהו דפוק כאן מן היסוד - וזה לא רק באשמתכם.

קבוצות מסוג ״אבא פגום״ מחזקות את ההנחה שמשהו אצלכם, הגברים, לא בסדר באופן מהותי. כאילו למרוח בייבי פסטה במקום קרם הגנה או לשים את החיתול הפוך מוצפן בדנ"א שלכם, ואין מה לעשות בנידון. אבל זה לא המקרה.

לעומת הידוען התורן שמתראיין ומתגאה בכך שהוא "עוזר לאשתו" עם הילדים, הצהרה שמשגעת אותי בכל פעם מחדש, יש יותר ויותר גברים שכן מעוניינים להצטיין כאבות, וגם מצליחים. האבסורד הוא שלעיתים קרובות מדי, אנחנו, הנשים, הן מי שנוטעות בהם את חוסר הביטחון ומקנחות ב״איך אתה לא יודע את זה?״

אני רואה את זה בכל מקום, גם פה בתל אביב ה"מתקדמת״: ״שים לה סוודר״, ״אל תנדנד אותו כל כך חזק״, ״היא תיפול ככה״, ״תנגב לה״, ״תאכיל אותו״, ״תן לי, אני אעשה את זה״. כל זה בדרך כלל בטון של מ״כית טירונים. אני תוהה איך הייתי מרגישה אם מישהו היה מדבר אלי ככה.

הגדולה שלנו בת 5, ואני עדיין טובה יותר בלקלוע צמות ובאפיית עוגות יום הולדת. אבל הוא הרבה יותר סבלני ממני כשהיא מאבדת את זה. אני גוזרת לה ציפורניים, והוא ממציא לה סיפורים וגורם לה להתגלגל מצחוק. אני לא ״אימהות משקיעות״, והוא לא ״אבא פגום״. שנינו עושים את מה שאנחנו טובים בו, וגם מה שפחות, ביחד. היום אני יודעת שהרווח כולו הוא של הילדה, וגם של אחיה הצעיר.