ממדים לנזקים - קונצנזוס במרוץ לתחתית

הסערה הפוליטית סביב חוק "ממדים ללימודים" התאפיינה בזריקת בוץ, והקשתה עלינו לראות מעבר לכך. עתה משהיא נרגעת, אפשר להביט ולראות שמדובר בקונצנזוס שאינו רק שגוי, אלא גם מזיק.

החוק מעוות את מה שהכלכלנים קוראים לו "תמריצים": בחסות החוק, האקדמיה תהפוך לסוג של טיול אחרי צבא, החינם ימנע מהחיילים המשוחררים לחשוב איך הם רוצים להתחיל את חייהם. החוק פוגע גם בחיילים שאינם מעוניינים בלימודים, בכך שהוא מונע מהם תגמול ראוי עבור שירותם.

חיילים אלה בד"כ מגיעים מהשכבות הנמוכות, כך שנוסף על הנזקים האחרים, חוק "ממדים ללימודים" דווקא מרחיב את הפערים הכלכליים. באקדמיה בישראל קיימת בעיית היצע, בעיקר בחוגים חשובים כמו רפואה או הנדסה: ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם בכל סוג של תחרות, כאחרון המלגזנים בנמל אשדוד. המפגש בין החוק החדש לקרטל האקדמי יוביל לדחיקה החוצה של צעירים מוכשרים. רבים מהם יחליטו להתפשר וללמוד מדעי החברה והרוח.

החוק לא מבדיל בין לימודים שתורמים לחייל המשוחרר לבין לימודים שמזיקים לו. במחקר, הנזקים של לימודים אקדמיים שאינם תואמים את שוק העבודה נקראים "השכלה עודפת". נזקים אלה כוללים בזבוז זמן רב ותסכול נפשי, ומצב זה פוגע בשכר ובפריון העבודה. בהשוואה בינלאומית, ישראל מובילה בכמות התארים לנפש, אך פריון העבודה והשכר נשארים נמוכים. תחום החינוך, למשל, עבר אקדמיזציה, אף שלא היה בכך שום צורך. בגרמניה מורים אינם אקדמאים, ורמת החינוך שם גבוהה בהרבה. השנים המבוזבזות באקדמיה והדרישות המיותרות הן חלק מהסיבות למחסור במורים.

בתחום לימודי הרוח, תחום שאינו תורם כלל לכישורי עבודה, הבוגרים נכנסים להלם כאשר הם פוגשים את שוק העבודה. הרשת מלאה בפוסטים בסגנון "למדתי תיאטרון, למה אני לא מרוויח כמו בהיי־טק?". בעיה נוספת היא, שפקולטות אלה מתאפיינות בתכנים מרקסיסטיים, אנטי־ציוניים, ובעיקר ציניים כלפי החברה המודרנית ומוסדותיה. פורסם למשל כי תוכנית לימודי א"י באוניברסיטה הפתוחה צפויה להפוך לתוכנית לימודים ישראליים ופלשתיניים. ספק אם את זה התכוון המחוקק לסבסד.

סבסוד של אקדמיה לא יצרנית, שאינה תורמת לשוק העבודה, העוינת אותו ואת המדינה, היא פעולה תמוהה. והיא פעולה תמוהה עוד יותר כאשר הסבסוד גם מגיע על חשבון זמנם היקר של החיילים המשוחררים.

קל יותר עבור האקדמיה לבנות תוכניות לימוד במדעי החברה והרוח, וסביר מאוד שהחיילים המשוחררים יוסללו לתחומים האלה, מה שיפגע בכושר ההשתכרות העתידי שלהם.

במקום לסבסד פקולטות ענק למרקסיזם, סוציולוגיה או אמנויות, המדינה צריכה לתגמל את חייליה בכסף, כדי שיוכלו להתחיל את חייהם בכבוד ולבחור את מסלול חייהם בעצמם. במקום זאת היא מושיבה אותם במסגרת בינונית ומזיקה לשלוש שנים נוספות. את אנשי הקבע, המדינה מתגמלת בפנסיות תקציביות, לא בטיול אחרי צבא במדשאות האוניברסיטה. חיילי החובה ראויים ליחס דומה.