אקדמיה לא פטריוטית

האקדמיה הישראלית יודעת להיות פעילה. יודעת לארגן מחאות, להשיק פרויקטים חברתיים, לגייס משאבים ולנייד קהילות למען מטרות חשובות. אבל כשמדובר בהגנה על קהילות יהודיות שחוות אלימות, הטרדות וחרם חברתי - היכולות נעלמות מהשיח.

בניגוד מוחלט, כאשר האקדמיה הרגישה שהחופש האקדמי או פעילות חבריה מאוימים בעקבות קריאות לחרם אקדמי על ישראל, המועצה האקדמית פנתה לעמיתים בחו"ל, ארגנה קמפיינים ודרשה בנחרצות את הגנת החופש האקדמי, ובצדק. מדוע אותה אנרגיה, אותה נחישות, לא הופעלו למען קהילות יהודיות שזכותן הבסיסית מוטלת בספק? מה עם החופש לחיות בשקט? אם מתארגנים למען חופש אקדמי, צריך להתארגן למען קיומן של הקהילות עצמן.

כאשר מתמקדים בעיקר בחופש אקדמי בעת הזאת, מתעלמים מסדר העדיפויות הבסיסי. לפני שדורשים חופש אקדמי צריך להבטיח את זכות הקיום של הקהילות היהודיות. כשסטודנטים יהודים מותקפים בקמפוסים, כשמרצים יהודים מצונזרים או מפוטרים בשל זהותם, כשבתי כנסת מותקפים וקהילות חיות בפחד, האקדמיה מסתפקת בתיעוד ובהצגת נתונים. מארגנת כנסים שמציגים נתונים על "השינוי הדרמטי בתחושת הביטחון של יהודים בעולם", עורכת מחקרים ומפרסמת דוחות מצב. אבל לצורך זה קיימים גופים אחרים: הקונגרס היהודי העולמי, ארגוני זכויות אדם, מכוני מחקר. מהאקדמיה הישראלית מצופה יוזמה מעשית.

ניתן להשוות לדוגמה ל"סיירת צעירים" שבה צעירים יהודים לקחו על עצמם, ללא תשתיות ארגוניות מפותחות, לטוס לקצווי תבל כדי להסביר, לשכנע ולהגן על מדינת ישראל והעם היהודי. הם עשו זאת מתוך תחושת אחריות והזדהות.

מדוע האקדמיה בעלת הקשרים הבינלאומיים, המשאבים, הלגיטימציה המוסדית והידע לא עמדה בראש יוזמות הסברה? למה לא גייסה את אותם קשרים אקדמיים ברחבי העולם לפרויקטים מעשיים?

התשובה המעיקה היא שהאקדמיה מתגייסת רק כאשר האינטרס הישיר שלה נפגע. חרם אקדמי? יש תגובה מיידית. קידום סגל ומניעת שיתוף פעולה מחקרי? יש התארגנות. אבל אנטישמיות שפוגעת בקהילות יהודיות בחו"ל? לא בסדר העדיפויות.

האקדמיה מסתפקת בתיעוד ובהצגת נתונים. מארגנת כנסים שמציגים נתונים על "השינוי הדרמטי בתחושת הביטחון של יהודים בעולם", עורכת מחקרים ומפרסמת דוחות מצב. אבל לצורך זה קיימים גופים אחרים

הבעיה היא היעדר תחושת אחריות כוללת. האקדמיה אינה רואה עצמה כחלק מקהילה גלובלית יהודית, שחבריה חייבים לתמוך אלה באלה. בכך היא מפירה נאמנות לעקרונות ההומניסטיים שהיא מטיפה להם. איך אפשר לדרוש צדק חברתי לאחרים ולהתעלם מסבל של קהילות יהודיות? איך אפשר לקרוא לסולידריות עם מיעוטים מדוכאים, ולא לגלות סולידריות מגובה במעשים עם יהודים מותקפים? אין אקדמיה "ניטרלית" כשמדובר באחריות מוסרית. המעמד המוביל של האקדמיה הישראלית מחייב אותה לפעול, לא רק לתעד ולהציג נתונים. הקהילות היהודיות בעולם לא צריכות עוד כנס או דוח.

יותר מעשור אנו נתונים למתקפה אנטישמית מתגברת. האקדמיה צריכה לעבור ממילים למעשים.

ד"ר שמעון אוחיון הוא מנהל מרכז דהאן למורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בר־אילן