תופעת האמנות המגויסת של השמאל הפרוגרסיבי

כאשר נשאל הסופר היהודי־אמריקני ג'ושוע כהן, אם זכה בפרס פוליצר לספרות מכיוון שספרו החדש "הנתניהוז" הוא ספר טוב, הוא ענה כך:

"זאת לא הסיבה שבגללה נותנים פרסים. זו אולי הסיבה האחרונה. יש כנראה סיבה פוליטית מאחורי זה... אני הגבר הלבן הצעיר היחיד שזכה זה שנים... אבל אולי מספיק יהודים נרצחו בארה"ב בשנה האחרונה כדי להצדיק את הפרס".

המשפט הראשון בתשובה נכון. פרסים בעולם האמנות מחולקים, לא פעם, על בסיס זהותם של היוצרים והאג'נדה הפוליטית שלהם, ולא על בסיס האיכות האמנותית של היצירה. שאר התשובה הוא מופת של צביעות.

כהן יודע בדיוק מה האג'נדה הפוליטית שבגללה הוא זכה. למעשה, הוא כתב את הספר מתוך הפוזיציה היחידה שתאפשר לו לזכות. כפי שמעידה תשובתו, כהן ידע שגברים מסוגו, שמכונים בחוגי האקדמיה הפרוגרסיבית בארה"ב "זכר לבן פריבילגי", לא זוכים בפרס פוליצר. יש רק דרך אחת שבה הוא היה יכול להוכיח שהוא לא השטן הפריבילגי: להיות "היהודי המצפוני" שמעביר ביקורת על ישראל.

עבור האליטה האקדמית הפרוגרסיבית במערב, מדינת ישראל מייצגת את כל מה שפריבילגי ומתועב בעיניה - שריד מודרני לקולוניאליזם הלבן והעושק, שאפשר להתנגד לו בזמן אמת ולהרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם לכפר על חטאי העבר של המערב וגם להצדיק את האנטישמיות שלו בנימוק שהנה, תראו - ברגע שקיבלו קצת כוח, הפכו היהודים בעצמם לקלגסים גסי רוח מהזן הגרוע ביותר.

כהן לקח את הנמשל הזה וכתב לו בספרו החדש משל, שביקורו של פרופ' בנציון נתניהו ז"ל בביתו של פרופ' הרולד בלום מאוניברסיטת ייל, משמש לו מצע פסבדו־היסטורי.

על פי הספר "הנתניהוז" - הסימנים המטרימים לגסות הרוח של הכובש הישראלי הופיעו כבר בשנת 1959, כשילדי משפחת נתניהו - יוני, ביבי ועידו - שיחקו ברעש בסלון של פרופסור בלום וטינפו את השטיח בשלג, רחמנא ליצלן. כך, טוען כהן במשל הלא־כל־כך מתוחכם שלו, נראית זקיפות קומה לאומית־יהודית־רוויזיוניסטית מבית מדרשו של בנציון נתניהו: צלם של ברבריות בהיכל הסלון של הפרופסור בלום, המייצג בספר את יהדות ארה"ב הליברלית. עכשיו צריך רק לחכות שהילד בנימין יגדל ויוציא את הברבריות הזו מן הכוח אל הפועל, כראש הממשלה הישראלי הראשון שהעז לחלוק על נשיא אמריקני בנאום בקונגרס.

ליצירה שנכתבת בכוונה מתוך הפוזיציה שהממסד מעודד יש שם: קוראים לזה אמנות מגויסת, והיא נחשבת לאמנות נחותה בגלל חוסר האותנטיות שבה: כולנו יודעים שהפועלים הקומוניסטים החסונים בכרזות התעמולה של בריה"מ מיהרו להניח את הפטישים שלהם ולעמוד בתור ברגע שנפתח במוסקבה הסניף הראשון של מקדונלד'ס. האמנים שיצרו את הכרזות האלה היו מוכשרים, ולכן עד היום מוקדשות לאסתטיקה שיצרו תערוכות במיטב הגלריות, אבל מה לעשות - אותנטי זה לא היה.

למרות התקדים המפורסם של אמנות מגויסת מהצד הקומוניסטי, אמנים משמאל אוהבים לייחס אמנות כזו דווקא לצד הימני של המפה. האמת היא שבתקופתנו, הממסד האקדמי במערב ובישראל כל כך מוטה שמאלה, עד שאמנות מגויסת יכולה להגיע אך ורק משמאל. שום פרס פוליצר, או אפילו סתם ביקורת מפרגנת, לא מצפים לאמן שיעז להזדהות עם הימין.

אבל יש גם נחמה בתופעת האמנות המגויסת של השמאל הפרוגרסיבי, שכהן הוא רק נציג אחד שלה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאמנות המגויסת היא בדרך כלל שירת הברבור של הממסד שגייס אותה. התופעה של אמנים שמרגישים צורך ליישר קו עם הממסד מאפיינת ממסדים שאין בהם מקום לריבוי דעות, ומשום כך הם קופאים על שמריהם ומאבדים את הרלוונטיות שלהם ואת כוחם. ניתן לקוות שגם הפרוגרסיביות כבר צועדת בדרך הזו.