השירים והחידות מנצחים את האימה

בימים שבהם שוב כרוכה כל יציאה מהבית בניסיון לשער את מיקומו של המפגע היומי וחרדה מוכרת מחלחלת דרך הקירות, כדאי לחשוב על האופן שבו חווים הילדים את הקושי. הם, שלא זוכרים את הסבבים הקודמים, וסיפורים על אודות נבלים המבקשים ליטול חיים הם מכירים רק מהאגדות, נחשפים לראשונה לזאבים אנושיים המגיחים מהטלוויזיה. הם מזהים את הדאגה ההורית במה שנאמר ובעיקר במה שלא. מי שהיו אולי ילדים בסבב הקודם, שוברים כעת את הראש כיצד ניתן לתווך למצטרפים החדשים אל הקהילה היהודית־ישראלית את האתגרים המלווים אותה מראשיתה. איך מספרים בלי לפגוע בתמימות, איך נותנים לגדול בשקט.

ליל הסדר שיגיע מחר מספק כיוון אפשרי. תכניו הם מופת להכרעה מרובת דורות להימנע מהדחקה ולשיתופם של המסובים הצעירים בהתמודדות הקבועה עם הקמים עלינו לכלותנו. ההגדה אינה פוסחת על תיאור מפורש של סבל העבדים העבריים ועונשם הקטלני של אדוניהם. דם ואש ותימרות עשן מופיעים כמעט בכל עמוד, וניתן לשער כי אילו היו הטקסטים המוכרים זוכים לעיבוד ויזואלי, הם היו מוגבלים לקהל מגיל 16 ומעלה.

ובכל זאת, הילדים הם הכוכבים הבלתי מעורערים של הערב החגיגי. הם המעניקים לו את איכותו המיוחדת, את השמחה ואת החן. ביטויים עתיקים וקשים כמו "בדמייך חיי" הופכים בפיהם למילים של כוח ומרפא העוזרים לכולנו "לברוא עולם יותר יפה".

הסיבה לכך ברורה: כשנמצאים בחיק המשפחה וחוגגים את לכידותה, נתפס גם האיום שמחוץ לדלת כמפחיד הרבה פחות. הידיעה כי כבר מאות שנים יושבים ילדים והורים וחוגגים את תבוסתם של כוחות הרוע, מגמדת את סכנות ההווה. כשכולם יושבים יחד סביב השולחן ועושים סדר, הבלאגן נשאר בחוץ.

החידונים, הבדיחות המשפחתיות ושירי המשחק המרובים מנטרלים את האימה ונוטלים ממנה את נשקה העיקרי. הטקס, הנפתח ב"עבדים היינו" וחותר לחתימה ב"אחד מי יודע", נוגע בנושאים טעונים ומעניק להם עיבוד המכוון לגובה עיניהם של עברייני האפיקומן הקטנטנים. "חד גדיא", אקורד הסיום של הערב, מבהיר נקודה זו בצורה משכנעת.

כשבוחנים את עלילתו, קשה שלא להשתנק. מה שמתחיל ברכישתו של גדי קטן, מתגלגל חיש מהר למעשייה מדממת על אודות טורפים ונטרפים, שרשרת מזון אלימה הנראית כמעט לכל אורכו, כאינסופית. יש בעולם חייתיות, קובע הפזמון, ואין טעם או יכולת להסתיר עובדה זו מהזאטוטים האנושיים שליד השולחן. לאדם אורבת תמיד הסכנה שגם הוא יתנהג כחייתו יער, אולם יש ביכולתו להזדקף על רגליו האחוריות, לחבק את צאצאיו ולהבטיח להם שמה שלא יקרה, סופו של מלאך המוות להיות מובס בידי כוחות החזקים ממנו.

אין להקל ראש ביכולתם של אש ומקלות לפגוע, אך בשעה שהם מגיעים בשיר לביקור חד־פעמי ומסתלקים מהר, מי שנוכחת בו לכל אורכו היא החיבה המשפחתית, זו שבשמה "קנה אבא גדי אחד בשני זוזים" ושאותה זוכרים יותר מכל חתול, כלב או שור. היא העילה לקיומו של הערב וסגולתו העיקרית. בזכותה, כתב אלתרמן ב־1944, "יש טעם חומות ומדבר להבקיע, אם בסוף הסיפור עומדים אבא וגדי וצופים לתורם שיזרח ויגיע".