"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כשהמדינה סגרה עלינו את השער

,עודכן

"יורדים", מילה אחת שטומנת בחובה כל כך הרבה בוז וכעס. כמו "נפולת של נמושות", הביטוי שרודף ישראלים שבוחרים לחיות את חייהם מחוץ לישראל כבר כל כך הרבה שנים. בשום מקום אחר בעולם לא בזים ככה למי שהעביר את חייו למקום אחר. להפך, במדינות רבות הגירה לארה"ב או לאירופה מסמלת הצלחה, מוביליות חברתית, חיים חדשים, שינוי. אמריקנים מקנאים במי שמהגר לאירופה, אירופאים רגילים לנוע ממקום למקום, אף אחד לא חושב שזו "רפיסות" מצידם.

אזרחים של מדינות שונות יכולים להצביע גם אם אינם נוכחים בארצם בזמן הבחירות. הצבעה היא זכות בסיסית של כל אזרח. זה שלו וזה לא משנה איפה הוא נמצא כרגע. רק ישראלים שחיים בחו"ל הם סוג של נוכחים נפקדים. אפשר לבקש מהם הכל: להפגין למען ישראל ונגד BDS, לתרום, להתייצב כשצריך, הכל. אבל כשזה מגיע לפתק בקלפי: את הופכת ללא בסדר.

דואליות בלתי נתפסת. מצד אחד קנאה, מצד שני צקצוק, ואלימות מילולית ולגלוג. ולמרות הסטיגמה, ואולי דווקא בגללה ובגלל רגשות האשם שהיא מעוררת, ישראלים שחיים בחו"ל דבקים בישראל. הם מחפשים לעצמם ולילדים שלהם מסגרות ישראליות שינגישו להם תרבות ישראלית, שפה ומסורת. הם שולחים את ילדיהם לצופים ול"מועד" ול"איתנים" ולעוד מאות תוכניות שמקיימת הקהילה הישראלית בארה"ב. הפעילות של ה־IAC משגשגת, נערים ונערות מתגייסים לצה"ל כחיילים בודדים, ישראל ממשיכה לזרום בדם, לנקר בראש, לצרוב בעור.

ואז הגיע המהלך של סגירת נתב"ג בפני מי שמרכז חייו אינו בישראל. לפתע נאטמו בפנינו עורק החיים, האופציה להמשיך ולקחת חלק במתרחש מעבר לים. מרכז חייך במקום אחר? אתה לא חלק מהשיח. וזה לא משנה שאתה רואה בעצמך ישראלי, שיש לך בארץ משפחה וחברים, שבכל בוקר אתה קורא את אתרי החדשות בעברית ותוהה כמה מנדטים יהיו לסער הרבה לפני שבכלל התעניינת מה קורה בממשל ביידן.

ככה נראה משבר אמון. תחושת דחייה, להישאר מחוץ לגדר. הכל אפשר היה לספוג, עלבונות, מילים קשות, לעג, "אתה לא חי כאן אז אין לך זכות לדבר". אבל הרגע שבו אתה לא יכול להיכנס למקום שאתה חש שהוא שלך, בשנייה שהשער נסגר, הכאב פולח.

נכון, לא אפשרו להיכנס גם למי שמרכז חייהם בישראל. אבל במקרה של מי שכבר שנים אינם חיים בארץ להלין, לכעוס או להיעלב לא נתפס בכלל כאופציה. זאת הפכה פריבילגיה לדאוג ליקרים לנו, לחשוש לשלומם. ואל תעזו בכלל לדבר על הצבעה בבחירות. או על סתם געגוע. מותר למדינה להחליט מה טוב בשבילה. אבל אין לה זכות לקחת ממי שחש שייך את התחושה הזאת. זה הבסיס שלה, זה הבסיס שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר