אמר האגנוסטי לאדוק: אלילים הם יצירי כפיו של האדם. אלוהים הוא יציר מוחו. אדם צריך, כנראה, עוגן כלשהו בעולם, והוא מוכן אפילו לשכנע עצמו כי הוא מאמין בכוחות המיוחדים של יצירתו, רק על מנת שלא להגיע למסקנות נוסח קהלת. אבל אם החלטנו להמציא יצור הנמצא, כביכול, למעלה מיכולת ההישג שלנו, ואת כל ההוכחות לקיומו אנו מייחסים לדורות קודמים, טובים יותר, שרק הם היו ראויים לגעת בשולי גלימתו, ורק הם היו רשאים להתנבא, למה נפלה ההחלטה להסתפק באל אחד ולא בשניים? הרי אילו היו לנו אל טוב אחד ואל רע אחד, ואילו היו נלחמים ביניהם כפי שנלחמים ביניהם היצורים שהמציא ספר הזוהר, אז היה הרבה יותר קל להתפלל לאל הטוב, לשנוא את האל הרע, ולקוות שהטוב ינצח. מרגע שהחלטנו כי אותו יצור שיצרנו הוא גם האל הטוב וגם האל הרע, הסתבכנו.
תפילה בכותל. "היש ביטול תורה גדול מזה?" שאל האגנוסטי // צילום: אורן בן חקון
אין לך שום הסבר למה שקרה בשואה. כיוון שאין אל טוב ואל רע, אינך יכול אלא להאמין כי האל הטוב־הרע היה בסוג של נבצרות בשעה שהשמידו שליש מן העם הנבחר שלו. תמיד תוכל לנסות ולומר כי בגלל חטאותינו גלינו מארצנו, וכי בגלל חטאותינו השמידו אותנו, אבל גם אתה לא יכול באמת־באמת להאמין כי מיליוני יהודים אדוקים שילמו בחייהם על התנהגותנו, האגנוסטים.
אתה הרי יודע כי גם אם תאמר "פסח, מצה ומרור", וגם אם תצא ידי חובתך, אינך פטור משום פורענות. אתה יודע שכאשר הגבאי מבקש על נפשו של מישהו במהלך קריאת התורה, ומציין את שם אמו, מתכוננים מתפללי בית הכנסת להלוויה. אתה יודע שאפשר לקרוא תהילים מכאן ועד סוף העולם, ואין שום קשר בין זה לבין הבראתו של מישהו או מותו, חלילה. אתה זוכר כמה פעמים התפללת, בכוונה גמורה, לגשם, והחורפים, כמו להכעיס - היו שחונים.
אתה שומר כשרות, אבל אין לך מושג מדוע, ואינך יודע להסביר לעצמך איך זה שבעלי חיים מסוימים מותרים, ואחרים אסורים. ואפילו הסברו הנפלא של הרמב"ם (על כך שההקפדה על כשרות, שרירותית ככל שתהא, נועדה רק כדי שאדם לא יתנהג כבהמה המבקשת לממש את תאוותיה, ויחשוב היטב אם המזון שלפניו כשר, ואם עבר זמן מספיק בין ארוחת החלב או הבשר האחרונה שלו), אינו מחליש את דבקותך בשמירת הכשרות.
אתה יודע שצום הוא סוג של קורבן. אתה מענה את עצמך, מוותר על משהו מעצמך, ומעניק אותו להוויה השמימית שהמצאת, כדי שזו תעריך את קורבנך, ותביא אותו בחשבון כאשר מתקבלים פסקי הדין החלוטים בשמיים. אבל אתה יודע שאין ספרים, ואין חשבונות, ושאין מעקב, ושקורבנותיך הם קורבנות שווא.
אתה מתפלל שלוש פעמים ביום. מכיר את התפילות בעל פה. לפעמים אתה עסוק מאוד, ואתה עושה שמיניות באוויר כדי לא להחמיץ תפילה בציבור. למילים כבר אין משמעות, רק לפולחן. להכרח לעמוד בציפיות של הסביבה, ובבגרותך - של עצמך, לומר במהירות את הדברים, להגיע כבר לסוף, ולחכות לתפילה הבאה. אתה יודע, בליבך, כי אין רישום. אתה רשאי להתפלל, ורשאי שלא להתפלל. לא תקבל גמול עליה וגם לא תוענש אם תחמיץ אותה. רק תחשוב כמה זמן מן השנים הקצרות שאנו זוכים בהן בעולם הזה, הקדשת לתפילה, לחזרה המדויקת על אותם טקסטים, ותשאל עצמך אם יש "ביטול תורה" גדול מזה.
אם לא יכולת לעשות בזמן הזה משהו יצירתי יותר, חשוב יותר ותורם יותר לחברה שבה אתה חי.
אומר האדוק: ידידי האגנוסטי, הוריך הביאו אותך בברית המילה, ואתה, מכובדי, שאיננו מאמין ואינו פוסל את האמונה, מלת את בניך ואת נכדיך. אתה הרי יודע כי המילה נהגה אצל עמי ארץ כנען עוד לפני שאימץ אותה אברהם אבינו, ממש כמו שהכעבה במכה שימשה את עובדי האלילים לפני הופעתו של מוחמד. אז היכן עובר הגבול הרציונלי בעיניך?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו