"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תנו לתקשורת את ניצחון הפירוס שלה

,עודכן

עובדתית, תלונות הימין מוצדקות: למרות הסדקים שמתגלים לאחרונה, האדנות של הברנז'ה השמאלית בתקשורת הישראלית היא ברורה. גם לאחר מקצה שיפורים, אגף הדעות הנכונות מנצח כמעט בנוק־אאוט: רוב מוחלט של כובשי המסכים המרכזיים הם יהודים חילונים ותיקים, רק שליש מזרחים, רבע נשים, פחות מעשירית הם דתיים, ובשוליים נותרו ערבים ועולים. מחקרים מצביעים על הטיה של בכירי התקשורת, בצורה של מתן חיפוי תקשורתי למקבלי ההחלטות, לטובת האידיאולוגיה השמאלית (אתרוגי אוסלו למשל).

אבל באופן פרדוקסלי, ההגמוניה התקשורתית לא מתורגמת בהכרח להשפעה גורפת על דעת הקהל. להפך, לעיתים נדמה ששליטה תקשורתית היא מתכון יציב להתאבדות פוליטית ולאיבוד התמיכה של ההמונים. ההנדליזם והגרבוזיאיזם מצד אחד, ויציבותו של הליכוד בעקבות ירידת הקמפיין לשטח מצד שני, מוכיחים זאת. כיצד זה קורה? מדוע השמאל מפסיד את ההמונים פעם אחר פעם, על אף הדומיננטיות שלו בתקשורת?

תיאורטיקנים קלאסיים וחוקרים אמפיריים בתחום הסוציולוגיה הפוליטית מדגישים כי דו־שיח ישיר בין ההמונים לבין המנהיגות הפוליטית הוא תנאי הכרחי לניצחון פוליטי. מפלגה לא תוכל לנצח אם עסקניה לא יריחו את ריח הזיעה, השום והסחוג של הרחוב. חלק מאופיו של הדו־שיח המתמיד בין ההמון למנהיגות הפוליטית עובר דרך דיונים רעיוניים במסגרת הסניפים המפלגתיים והמוסדות הפוליטיים, וגם דרך השתתפות בברית המילה של הנכד של הדוד של המתפקד או של חבר המרכז.

בעבר השמאל ידע לשחק את המשחק, אבל עם הזמן פסקו עסקניו לדבר ישירות עם העם, ועברו לדבר מעליו דרך המיקרופון והמצלמה. כתוצאה מהשתעבדותו של השמאל לתקשורת ההמונים, הוא החל להתנהל פוליטית לא על פי סדר יומו של העם, אלא על פי הלו"ז של יומני החדשות. והתוצאה? התנוונות מפלגתית, וכניסה למלכודת אומללה: במקום לרוץ מסניף לסניף ולכבוש את לב העם, רץ השמאל מאולפן לאולפן וכובש את טבלאות הרייטינג.

צריך להדגיש: לא מדובר רק בכנסים ובחוגי בית בזמן בחירות - את זה גם מפלגות השמאל עושות. הכוונה היא לקיומה הרציף והמתמשך של פוליטיקה תוססת בסניפים ובמרכז, שמייצרת תנועה מתמידה בין השטח לבין ההנהגה. במפלגות אנטי־דמוקרטיות כמו כחול לבן - זה פשוט לא קיים. שם האתוס הפוליטי מבוסס על מנהיג הכופה את בחירותיו והחלטותיו, ומכאן גם נובעת התפיסה של תקשורת "מלמעלה" כמעצבת תודעה המונית. ייתכן שהתרבות הדמוקרטית במפלגת הדגל של המחנה הלאומי תוססת כל כך, דווקא על רקע ההדרה ארוכת השנים ממוקדי עיצוב סדר היום.

על רקע זה מומלץ לימין לאמץ את הפרינציפ המנצח: לתת למפלגות השמאל להצטלם עם אבו מאזן כשהימין עובר מבית לבית, מצומת לצומת, ומדבר עם העם. התביעה של הימין לחלק בעוגה התקשורתית היא מוצדקת מוסרית וחוקית. לא בטוח שהיא נכונה מבחינה אסטרטגית. אולי כדאי שהימין יפסיק את מלחמת הברירה שלו בתקשורת, וישאיר את קברניטיה עם ניצחון הפירוס שלהם?

ד"ר שלמה צדוק הוא מומחה לסוציולוגיה פוליטית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר