תנו לתקשורת את ניצחון הפירוס שלה

עובדתית, תלונות הימין מוצדקות: למרות הסדקים שמתגלים לאחרונה, האדנות של הברנז'ה השמאלית בתקשורת הישראלית היא ברורה. גם לאחר מקצה שיפורים, אגף הדעות הנכונות מנצח כמעט בנוק־אאוט: רוב מוחלט של כובשי המסכים המרכזיים הם יהודים חילונים ותיקים, רק שליש מזרחים, רבע נשים, פחות מעשירית הם דתיים, ובשוליים נותרו ערבים ועולים. מחקרים מצביעים על הטיה של בכירי התקשורת, בצורה של מתן חיפוי תקשורתי למקבלי ההחלטות, לטובת האידיאולוגיה השמאלית (אתרוגי אוסלו למשל).

אבל באופן פרדוקסלי, ההגמוניה התקשורתית לא מתורגמת בהכרח להשפעה גורפת על דעת הקהל. להפך, לעיתים נדמה ששליטה תקשורתית היא מתכון יציב להתאבדות פוליטית ולאיבוד התמיכה של ההמונים. ההנדליזם והגרבוזיאיזם מצד אחד, ויציבותו של הליכוד בעקבות ירידת הקמפיין לשטח מצד שני, מוכיחים זאת. כיצד זה קורה? מדוע השמאל מפסיד את ההמונים פעם אחר פעם, על אף הדומיננטיות שלו בתקשורת?

תיאורטיקנים קלאסיים וחוקרים אמפיריים בתחום הסוציולוגיה הפוליטית מדגישים כי דו־שיח ישיר בין ההמונים לבין המנהיגות הפוליטית הוא תנאי הכרחי לניצחון פוליטי. מפלגה לא תוכל לנצח אם עסקניה לא יריחו את ריח הזיעה, השום והסחוג של הרחוב. חלק מאופיו של הדו־שיח המתמיד בין ההמון למנהיגות הפוליטית עובר דרך דיונים רעיוניים במסגרת הסניפים המפלגתיים והמוסדות הפוליטיים, וגם דרך השתתפות בברית המילה של הנכד של הדוד של המתפקד או של חבר המרכז.

בעבר השמאל ידע לשחק את המשחק, אבל עם הזמן פסקו עסקניו לדבר ישירות עם העם, ועברו לדבר מעליו דרך המיקרופון והמצלמה. כתוצאה מהשתעבדותו של השמאל לתקשורת ההמונים, הוא החל להתנהל פוליטית לא על פי סדר יומו של העם, אלא על פי הלו"ז של יומני החדשות. והתוצאה? התנוונות מפלגתית, וכניסה למלכודת אומללה: במקום לרוץ מסניף לסניף ולכבוש את לב העם, רץ השמאל מאולפן לאולפן וכובש את טבלאות הרייטינג.

צריך להדגיש: לא מדובר רק בכנסים ובחוגי בית בזמן בחירות - את זה גם מפלגות השמאל עושות. הכוונה היא לקיומה הרציף והמתמשך של פוליטיקה תוססת בסניפים ובמרכז, שמייצרת תנועה מתמידה בין השטח לבין ההנהגה. במפלגות אנטי־דמוקרטיות כמו כחול לבן - זה פשוט לא קיים. שם האתוס הפוליטי מבוסס על מנהיג הכופה את בחירותיו והחלטותיו, ומכאן גם נובעת התפיסה של תקשורת "מלמעלה" כמעצבת תודעה המונית. ייתכן שהתרבות הדמוקרטית במפלגת הדגל של המחנה הלאומי תוססת כל כך, דווקא על רקע ההדרה ארוכת השנים ממוקדי עיצוב סדר היום.

על רקע זה מומלץ לימין לאמץ את הפרינציפ המנצח: לתת למפלגות השמאל להצטלם עם אבו מאזן כשהימין עובר מבית לבית, מצומת לצומת, ומדבר עם העם. התביעה של הימין לחלק בעוגה התקשורתית היא מוצדקת מוסרית וחוקית. לא בטוח שהיא נכונה מבחינה אסטרטגית. אולי כדאי שהימין יפסיק את מלחמת הברירה שלו בתקשורת, וישאיר את קברניטיה עם ניצחון הפירוס שלהם?

ד"ר שלמה צדוק הוא מומחה לסוציולוגיה פוליטית