בית במדבר

"היום מתביישים קצת במילה ציונות" • המאבק על ההתיישבות בנגב עובר לדור הבא ומציב בפני המדינה את השאלה האם מדובר בחזון שמת סופית, או שהוא רק מריח רע מאוד

"הוא היה יכול לשבת שעות וכמו שאתה רואה סרט מתח, ככה לראות את הכבשים אוכלות. ועוד היה מוסיף פרשנות, איך הכבש ההוא לוקח לזה, ואיך הכבשה ההיא מתקוממת, בסופו של דבר מאיר חי את הכבשים שלו".

זה סיפור על נער ציוני, שעזב את מולדתו, ובא לארץ ישראל לבנות חיים לעצמו ומדינה לעמו. ששירת במג"ב, שעבד בחוטים, שידע איך מרגישות שריטות סוף היום בידי פועלים, עד שהיה למזכיר מועצת הפועלים, אך אהב כבשים. אולי הן הזכירו לו את ילדותו בחבל תפילאלת במרוקו, אולי נמשך אל המבט החולמני שהכירו בו עיניהן. כך או אחרת מאיר בן ישי, אהב כבשים. 

"הגענו לדימונה לעבוד במפעל, אבל אני העדפתי לגור בירוחם, היא היתה יותר שקטה לי", מספרת אלמנתו קמיל בעצבות מהורהרת, מסגירה את החיבה של בני הזוג לשקט שבקצה השקט. זה מתחיל כתחביב, החלל הפנוי מתמלא בכמה כבשים. בלילה הן מצטופפות מאחורי הבלוק, ולפני העבודה בבוקר יוצאות למרעה מהוואדי שבאמצע העיירה. הכבשים גדלו וכך גם תלונות השכנים על הרעש והריחות, מה לכבשים ולשיכונים לוהטים? 

צילום: אבישי חזן

בן ישי ביקש שטחי מרעה עבור הכבשים, קיבל "היתר רעייה" על כמה דונמים של כלום מדרום לירוחם. היה נרדם ליד הכבשים, מתעורר בבהלה כשחש את נחש המדבר חולף על בטנו, חוזר אל ביתו בלילות ומתגעגע. עד שמשך את האישה ושבע הבנות אל קרוואן באמצע הכלום. מעשה חלוצי או עבודת אהבה, בסופו של יום משפחה צריכה מטבח, מקלחות וסלון לשבת ולהכין בו שיעורי בית.

"המוסדות היו בסדר", אומרת קמיל, "אבל את התשתיות בנינו לבד". האצבעות חפרו באדמה הקשה, ידי הפועל סיקלו את האבנים, לאט ובקושי, איש עיירת הפיתוח שב אל צורת החיים שהכיר מילדותו במרוקו. שתיקת ביתו במדבר קוראת תיגר על מי שרצה למלא את קצה המפה באנשי שיכונים, כך הוקמה חוות הבודדים הראשונה מדרום לבאר שבע, חוות "נעמה במדבר".

"רק שלא יבלבלו אותנו עם חוות נעמ"א ליד אופקים", מגחך מישל ביניאשווילי, שהגיע לבקר חבר בחווה, התחתן עם הבת אתי, ומאז נשאר. "לפני שנתיים עצר פה אוטובוס, אנשים יורדים והמדריך מתחיל לדבר איתי על הפעילות שתכננו... אמרתי לו, 'חביבי, התבלבלת, יש לך שעה נסיעה צפונה מכאן'".

כקווי המתאר המטושטשים של גבעות הנגב, "חוות הבודדים" הן תופעה דרומית לא ברורה המתקיימת באזור הדמדומים שבין משרדי הממשלה השונים. לפני קום המדינה, הם היו נחשבים לחלוצי החלל. מרחיבים את תחום המושב של יהודים בארץ ישראל, מפריחים ומפריכים את השממה. אך משקמה המדינה, נתפסו העושים במלאכת ההתיישבות בנגב כפולשים ועברייני בנייה שחרגו מהאישורים שניתנו להם, ועם גבינות צאן וצימרים מדבריים, קובעים עובדות בחול. 

בתחילת שנות התשעים, כשהתברר שניתן לגדל גפנים על אדמות הנגב, החליטה המדינה להקים כמה וכמה חוות בודדים כחלק ממתווה "דרך היין". המטרה המוצהרת היתה תיירות וחקלאות, המטרה השנייה היתה למנוע את התפשטות הבנייה הלא חוקית של הבדואים בשטחים הפתוחים של הנגב.

מרחבי הנגב נראים לרבים כמרחב להגשים חלום חיים, "אין שבוע שלא באים אלי ואומרים לי, 'איך אני משיג חוות בודדים?'" צוחק מישל, אבל בניינטיז חוות הבודדים לא היו להיט גדול - "היה מכרז לשלושים חוות, רק 27 איש בכלל ניגשו אליו".

צילום: דויד פרץ

בן ישי ניגש וזכה. ההתחלה היתה מבטיחה, עדר הכבשים גדל ל־300 ראש, "הצבא בנו לנו גדרות, משרד החקלאות את הדיר", קמיל נזכרת ומחייכת, אך הבעיות רק התחילו. הכרמים לא היו רווחיים במיוחד על האדמות המלוחות - "עשינו חישוב והתברר שאני משלם כסף בשביל ה'זכות' לגדל ליקב את הענבים".

החברות עם הבדואים בסביבה היתה אמנם טובה, אך לילה אחד עדר הכבשים נגנב כולו. אך מה שכאב היתה הרוח הנגבית שנשבה מכיוון המנהל כאילו אנשי החוות הם מטרד ציבורי - "מבחינת המדינה אתה יכול לקבל מקום לרעייה של הכבשים, אבל לגור ולחיות שם? זה משהו אחר, במקסימום אתה מקבל זכות להשתמש בקרקע לשנה בכל פעם מחדש", אומר מישל בעלבון.

אם הארעיות הזו לא מספיקה, מינהל מקרקעי ישראל מחייב את אנשי החווה להפקיד את הסכום שיידרש כדי לפנות את החווה - "אני עוד צריך לשלם על הגרדום שעליו יתלו אותי. החוזה של מינהל מקרקעי ישראל משפיל, שבע פעמים מוזכר בחוזה שוב ושוב, שיהיה רק בית מגורים אחד בחווה".

"ההסבר שאנחנו מקבלים זה שאם תאשר יותר מבית אחד, 'לך תדע, אם מחר לא תהפכו את זה לעיר', זה לא הגיוני בשום צורה, השנים משחקות תפקיד, עד איזה גיל אנשים אמורים להחזיק את החווה לבד? איפה הילדים צריכים לגור?" תוהה מונה, בתו הקטנה של בן ישי.

כמתבונן מהצד אני תוהה מדוע המדינה "התהפכה" על תושבי חוות הבודדים. מישל מיואש: "פעם היו אנשים עם חזון וביצים, היום יש עורכי דין שמנהלים את כל המדינה, הכל יועצים משפטיים, אנשים מפחדים לזוז מילימטר... אני מבין שדברים צריכים להיקבע על פי חוק, אבל יועץ משפטי לא קובע מדיניות ולא מתווה דרך". 

בשיחות עם גורמים אחרים, למרות שהדברים לא נאמרים בגלוי, ניתן להבין שהסיבה למצבן המעורפל של חוות הבודדים, בין היתר, כרוך בבעיה המשפטית שבייצור שוויון בחלוקת הקרקעות בין בדואים ליהודים בנגב. 

צילום: דויד פרץ

ב־1999 ארגון "אדם, טבע ודין" והחברה להגנת הטבע הגישו עתירה לבג"ץ נגד חוות הבודדים מטעמים של שוויון חברתי ופגיעה אקולוגית. העתירה נדחתה, וכך גם עתירה של מרכז עדאלה, בשנת 2006. אולם נדמה שעניין הסדרת מעמדן של חוות הבודדים ממשיך להיות מורכב עבור מדינת ישראל, וכדרכן של מורכבויות ישראליות הן נדחקות קדימה עד שהמציאות העתידית תכתיב פתרונות קשים, מסובכים ויקרים יותר.

בינתיים עוד יום ושבוע חולפים, וכבר שנים שאנשי חוות נעמה ושאר חוות הבודדים, חווים בדידות ממסדית, מתוסכלים וחרדים מהרוח הארעית שכל יום טומן בחובו.

השאלה למה להישאר מתבקשת. עיניו הכחולות של מישל מתרחבות - "מי אנחנו? אנשים ייבשו ביצות וחלו במלריה ואנחנו נעזוב? יש מילה שקצת מתביישים בה היום - ציונות", ומונה מוסיפה, "זה נשמע כמו משהו של פעם, אבל ציונות מנחה אותי - וזה מה שהנחה את אבא שלי - ציונות כהתיישבות". 

בשבוע שעבר נפטר מאיר בן ישי, חלוץ ציוני מסוג אחר, מבלי שיזכה לראות את חלום חייו מגיע להסדרה. המאבק על ההתיישבות בנגב עובר לדור הבא, ומציב בפני המדינה את השאלה האם חזון הציונות כהתיישבות מת סופית, או שהוא רק מריח רע מאוד.

משפטים שאנשים אומרים

שמורת החלמוניות, ירוחם

א: חברים, יש חלמוניות למעלה?

ב: כן, איזה אחת...

א: צילמתם? 

ב: קצת...

א: אז תהיו חברים, תעבירו את התמונות בווטסאפ ותחסכו לנו את הדרך...

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו