רוב הישראלים לא הבחינו בכך, כנראה, אבל בעשור האחרון זנח צה"ל לחלוטין את מודל צבא העם. בתקופה זו אומץ בצנעה ובהיחבא מודל "בניין כוח דיפרנציאלי", מונח כמעט קליני, שמאחוריו מסתתר מהלך שכבר שינה את הצבא מהיסוד.
למן ראשיתו פעל צה"ל לאור העיקרון שהפער הכמותי האדיר בין ישראל לאויבותיה מחייב גיוס חובה כולל, שיכשיר את המגויסים לקראת שירות בן עשורים בצבא המילואים - שהוא־הוא הליבה של צה"ל. מכך נגזרו לא רק ערבות הדדית בין המילואימניק שרץ לשרת כשמגיע צו 8 לצבא הדואג לספק לו את האימון והציוד הנדרשים, אלא גם הכורח להבטיח שרמת הכשירות ואיכות הציוד של אוגדות המילואים לא נופלות מאלה של הסדירות.
בפועל, בתהליך שהואץ בעשור האחרון, פעל המטכ"ל הפוך - שירות החובה אינו כשמו בפועל; ביבשה מסתמכים רק על הכוחות הסדירים, וההשקעה בהם היא דיפרנציאלית: שלוש "אוגדות ההכרעה" הסדירות מקבלות משאבים, והשאר פירורים. למעשה, גם הן מקבלות את שאריות התקציב לאחר שחיל האוויר, אגף המודיעין, סייבר ושאר זרועות ההיי־טק והמודיעין קיבלו את המנה העיקרית.
מגמות אלה שווקו ב־20 השנים האחרונות בתקשורת, באקדמיה ובמכוני המחקר כביטוי להצלחה ולהתמקצעות של הצבא, חרף הכישלונות המצטברים בלבנון ובעזה של דוקטרינת ההישענות על מודיעין מטרות ואש מנגד. אולם לרוע המזל, אין זה סיפור הצלחה, וזאת משלוש סיבות: תפיסתית, חברתית ואסטרטגית.
צבא מקצועי, ראשית, הוא מושג סוציולוגי המתייחס לפרופסיה המבוססת על גוף ידע תיאורטי ופרקטיקות יישומיות שאינן נגישות בקלות לאנשים מן החוץ, ושהכניסה וההרשאה להצטרף לשורותיה נשלטות על ידי הגוף המקצועי עצמו. צבא מקצועי לפיכך הוא כזה השוקד על פיתוח הידע הייחודי לו - "ניהול האלימות" - בקרב הקצונה, ויכול בהחלט להישען על גיוס חובה. שירות התנדבותי הוא מודל כוח אדם אחד מני רבים, ותו לא.
שנית, מקסום התועלת מגיוס חובה בררני, תוך ביטול דה פקטו של צבא המילואים, העצים את אחת הרעות החולות של מודל צבא העם - ההתערבות של גופים אידיאולוגיים אזרחיים. במציאות שבה עיקר הצבא מורכב מיחידות מילואים המוכשרות בשירות חובה ממושך, נוצרו באופן טבעי "גבולות חדירים" בין החברה לצבא. כשליבת הצבא היתה רבבות מילואימניקים דעתנים, השפעתם של גורמים כרבני ההסדר על התנהלות הצבא היתה שולית. כיום, כשהצבא מתבסס על פחות מ־50 אחוזים מכל מחזור גיוס, כל גורם בעל השפעה על המוטיבציה ועל הבחירה של צעירים איכותיים לשרת נהפך לקובע הלכות ביחס להתנהלות הצבא. ההדתה בצה"ל (והיא קיימת) היא תוצאה של כניעת הפיקוד בדור האחרון לקבוצת רבנים דעתנית החולשת על המכינות ועל ישיבות ההסדר, וזאת מחשש לפגיעה בזרימת כוח אדם ולביקורת פוליטית ותקשורתית.
שלישית, המטכ"ל מבסס את השינויים הללו על תרגיל ב"נדמה לי". כבר יותר מעשור שתרחיש הייחוס, שלפיו הצבא גוזר את סדר הכוח הנדרש, מתעלם במופגן ממצרים ומירדן. העובדה שהצבא המצרי בונה עצמו למלחמה עם ישראל, והידיעה ששני העמים עוינים את המדינה היהודית, זוכות להתעלמות, אחרת אי אפשר להסביר את ההתמקדות בחיזבאללה ובחמאס וההתבססות על יכולות מודיעין ואש בלבד.
הפתרון לכלל הבעיות האלה הוא חזרה למתכונת המקורית של צה"ל: קצונה מקצועית ביותר, המכשירה ומובילה צבא מילואים גדול ומאומן היטב, המוזן מגיוס חובה איכותי. "צבא עם דור 2.0" שכזה יצריך השקעה מאוזנת יותר ברכש ובפיתוח טכנולוגי כאחד. אבל בלעדיו אין לישראל, כפי שמודגם בצה"ל כיום, יכולת תמרון והתמודדות עם צבא מדינתי. התוכנית הרב־שנתית "תנופה", שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, כוללת צעדים בכיוון הנכון. חובה להבטיח שהיא גם תמונף בהצלחה.
ד"ר תמיר ליבל הוא חוקר אורח באוניברסיטת במברג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו