מנותקים

צפון השומרון צורף להתנתקות רק כדי להוכיח לאמריקנים שגוש קטיף הוא לא המילה האחרונה • על רקע עסקת המאה והחשש מגירוש נוסף, עולה הדרישה במו"מ הקואליציוני לשוב לשם

עשרה ח"כים משתאים הגיעו בסוף השבוע שעבר לאתר היישוב חומש בצפון השומרון, שפונה לפני 14 שנה בהתנתקות. חומש, ועוד שלושה יישובים (שא־נור, גנים וכדים), נחשבים עד היום חידה מוזרה: בניגוד לגזרה הדרומית, צפון השומרון נותר שטח סי. צה"ל עדיין שם, רק הבתים נהרסו.

עכשיו, שוב מבקשים חברי כנסת לבטל את חוק ההתנתקות מצפון השומרון, כדי להשיב לישראלים את חופש התנועה באזור. איחוד מפלגות הימין שיבץ את הסעיף הזה גבוה ברשימת הדרישות שלו מנתניהו. לפחות בגזרת הח"כים בליכוד, הדרישה הזאת פוגשת דלת פתוחה לרווחה. כ־20 ח"כים במפלגת השלטון תומכים בה. לחומש הגיעו שמונה מהם, ובראשם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (וכן שני ח"כים מאיחוד מפלגות הימין). המארח היה יוסי דגן, יו"ר המועצה האזורית שומרון, שבעצמו גורש משא־נור ב־2005; אחד האנשים החזקים במרכז הליכוד.

שאיבת המים מן האקווריום

בקדנציה הקודמת גם נתניהו תמך לכאורה בדרישה, אבל רק לרגע. אחר כך הוא חזר בו והסביר שדרוש תיאום עם הנשיא אובאמה. אלא שעכשיו אנחנו בעידן טראמפ, ונתניהו עדיין ממשיך לומר "לא" לביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון. הערכת מצב מפוקחת של שדולת יש"ע בכנסת גוזרת מהסירוב הזה מסקנה מרחיקת לכת: במסגרת עסקת המאה, שתפורסם לאחר חג השבועות, נתניהו אמנם יעמוד מאחורי הבטחתו לא לפנות אף יישוב ואף לקדם הליכי החלת ריבונות על היישובים היהודיים ביו"ש, אלא שבמקביל הוא יתחיל במה שבשדולה מכנים "שאיבת המים מן האקווריום", משמע: מסירה לפלשתינים של שטחי סי - דוגמת השטחים בצפון השומרון שפונו בהתנתקות, שהם מרחב המחיה ועתודת הקרקע של ההתיישבות היהודית ביו"ש.

קשה להתנתק מהזיכרונות הכואבים. חומש // צילום: מרים צחי

ההיסק הזה נתמך לכאורה בעמדות נוספות של רה"מ נתניהו. במשא ומתן בין הליכוד לאיחוד מפלגות הימין, נתניהו דחה לא רק את הדרישה לביטול חוק ההתנתקות בשומרון, אלא למעשה את כל הדרישות המהותיות של איחוד הימין בסוגיית ההתיישבות: הוא סירב להתחייב שלא יהיו יותר נסיגות ביו"ש. הוא סירב לחוקק את חוק מרקם חיים, שמטרתו לסיים סוף־סוף את הסחבת מהקדנציה הקודמת שלו בהסדרת ההתיישבות הצעירה (מאחזים) ביו"ש. הוא גם סירב להתחייב לקדם את החלטת הממשלה לשימור שטחי סי, מול ההשתלטות הפלשתינית השיטתית בשטחים. ב"בנק המטרות" של שדולת א"י בכנסת סומנו לפיכך חומש ושלושת היישובים הנוספים שפונו בהתנתקות מצפון השומרון (שא־נור, גנים וכדים) כיעד ראשון. בשלב א' ביטול חוק ההתנתקות משם ובשלב ב' - הקמה מחדש של היישובים.

התקווה של ערורי

כדי להבין עד כמה גדולה איוולת ההתנתקות לא רק מעזה, אלא גם מהשומרון, צריך לשוב שנים רבות לאחור. מאז מלחמת ששת הימים ועד שצה"ל עזב את עזה ב־1994 (במסגרת הסכם אוסלו א'), נרשמו רק אירועים בודדים של ירי תלול מסלול ממנה. בין "אוסלו" לבין ההתנתקות היה זה בעיקר גוש קטיף שספג אלפי קסאמים ומרגמות. מאז ההתנתקות ועד היום ספגו הדרום, ולעיתים גם מרכז הארץ, עשרות אלפי מרגמות, טילים ורקטות, שטווח השיגור שלהם גדל מאוד. לעומת זאת, בצפון השומרון, במרחב שיישוביו נהרסו, מפטרלים עד היום כוחות צבא ודואגים שהפלשתינים לא יירו משם קסאמים וקטיושות על עפולה, על חדרה או על נתניה, כפי שהם יורים מעזה על שדרות ועל אשקלון. אלה אינן סתם מילים. הפלשתינים כבר ניסו. צה"ל סיכל. בכיר חמאס סלאח ערורי כבר הביע תקווה גלויה שגם ביו"ש, כמו בעזה, חמאס יצליח לייצר רקטות ולהשתמש בהן.

גירוש התושבים היהודים מצפון השומרון והריסת היישובים שם היו אף יותר מוזרים ובלתי מובנים מהרס וגירוש תושבי גוש קטיף. גיורא איילנד, באותה עת ראש המועצה לביטחון לאומי, ודב ויסגלס, שניהל אז את לשכת רה"מ שרון, עמדו שניהם ליד ערש הולדתה של ההתנתקות. ויסגלס סייע לה בהתלהבות. איילנד היה מאופק ומסויג פי כמה ולימים אף מתח עליה ביקורת קשה. ויסגלס סיפר לי פעם כיצד נולדה ההתנתקות גם מצפון השומרון. האמריקנים עמדו על סף הוצאת מכתב ובו הכרה דה־פקטו בגושי ההתיישבות ביו"ש והצהרה שפליטים לא ישובו לישראל. לצד זאת הם דרשו שלא תיווצר מראית עין, כאילו ישראל מקריבה את עזה כדי להציל את יו"ש.

"היציאה מעזה לא נתפסה על ידי ממשל הנשיא בוש כקורבן גדול", שחזר ויסגלס, "הם תבעו מאיתנו הוכחה שאנו רציניים ביו"ש, אז נגענו סמלית גם שם". איילנד זכר שיחה דומה עם מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. רייס הבהירה לאנשי שרון במילים אלו: "תנו לי להסביר לכם מהי המשמעות של צעד חד־צדדי. צעד חד־צדדי אתה נוקט כשהוא טוב לך. לכן אתה לא מצפה לקבל שום דבר תמורת מה שאתה עושה לטובת עצמך". כך עלה הכורת גם על ארבעה יישובים יהודיים בצפון השומרון: "קורבן עולה" בשומרון ל"עגל הזהב" של ההתנתקות מקטיף. את פירות הביאושים של שניהם אנו אוכלים מאז כמעט מדי שבוע.

הוורדים עדיין פורחים

בחומש עצמה, לשם ליוויתי את חברי הכנסת בשבוע שעבר, קשה להתנתק מהזיכרונות הכואבים של אותם ימים. ישראל פינתה משם את אזרחיה, אבל צה"ל, כאמור, עדיין שם, וגם קבוצה של תלמידי ישיבה בראשות הרב אלישמע כהן, שלומדת שם תורה מדי יום. 

בקיץ - תחת ברזנט מתוח, ובחורף במערה סמוכה. ביישוב עצמו - הרחובות נותרו כמעט שלמים, וכך גם הכבישים וחלק מהמדרכות, שאבני השפה שלהן עדיין משוחות בצבעי אדום־לבן. גרמי מדרגות כמעט שלמים מובילים אל הכלום שפעם עמדו בו הבתים. החצרות מעלות קוצים, אבל העצים ברובם לא נעקרו, ובאופן כמעט פלאי, שיחי ורדים צבעוניים ופורחים עדיין חוצצים בין תוואי הכביש לגינות הפרטיות של פעם.

לא הרחק מחומש, ביישוב שבי שומרון, מתגוררות משפחות המגורשים. הן צופות מדי יום על מגדל המים הכתום שנותר על תילו בחומש, מזהים את משבצות בתיהם שחרבו וליבם נחמץ. רבים מהם עדיין מבקרים בחומש ועורכים שם טקסי בר מצווה, בריתות וגם אזכרות. חלק מהם מוכנים לעזוב הכל בפעם השנייה, ולחזור לשם, אם רק יאפשרו לו זאת. יוסי דגן דומע עד היום כשהוא מדבר על הפינוי משא־נור. הוא נושא עדיין ברגשי אשמה על בניית הבית החדש שבו הוא מתגורר היום: "קבענו בו מזוזה ובכינו", הוא נזכר, "נשבענו אחד לשני שברגע שזה יהיה אפשרי - נחזור לשם, גם אם נצטרך לגור באוהל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו