פסח ושלוש חירויות האדם

האדם נברא כיצור חופשי שבכפוף לחוקי הטבע החליט לאן לנדוד כדי ללקט מזון. החיבור הנמוך שנוצר בין המלקטים טשטש את אי השוויון המולד בין בני האדם. היעדר הרכוש טשטש את העובדה שהאדם נוצר ללא גבולות ביולוגיים קבועים לסיפוקיו ולדחפיו ובכלל זה לצרכנות, לרכושנות ולתחרותיות.

גילוי החיטה (עץ הדעת?) והמעבר לחקלאות ולהתיישבות קבע חוללו אי־ודאות שגרמה לאדם להשתעבד לדמיון ולכזב, להמציא אלילים ולהקריב להם את היקר לו, כדי שיפעלו להצלחת גידוליו. החקלאות והתיישבות הקבע הבליטו את אי השוויון המולד בין בני האדם, ועוררו סיפוקים ודחפים שבעידן הליקוט היו רדומים.

בצר לו נאלץ חקלאי חלש, שנכשל בייצור מזונו, להסתייע בעודפי המזון שייצר החזק ממנו; בתחילה בתמורה לרכושו, ומשזה אזל, בתמורה להשתעבדותו. החברה החקלאית חולקה למשעבדים ולמשועבדים. "חוקי חמורבי" העניקו למציאות הזו תוקף החוקי.

התרבות העברית נוצרה כהתרסה לתרבות "מצב הטבע" שהתפתחה במסופוטמיה. צעדו הראשון של מייסדה אברהם היה גאולת האדם משעבודו לדמיון ולכזב והכפפת החלטותיו מחדש לחוקי בוראו האחד של העולם ("בעל הבירה").

צעדו השני של אברהם היה לספק לאדם מוסר, שלאור ערכיו נדרש לביית את התנהגותו ולהגביל את סיפוקיו ודחפיו חסרי החסמים המולדים, לשם מניעת "מצב הטבע". ערכיו של מוסר זה נגזרו מחוקי הטבע הנצחיים וקיימת ביניהם הרמוניה. מטרת אימוצם על ידי האדם היא לתקן ולשכלל את מעשה הבריאה, תוך כדי יצירת הרמוניה זהה לזו שקיימת בטבע, שגם מרכיביו אינם שווים.

הרגלת האדם להגביל דחפים וסיפוקים נועדה להכשיר את גאולתו משעבודו הפיזי, שכן ללא הכשרה זו, "מצב הטבע" עלול לחזור. רעיון גאולת האדם מעבדותו הפיזית שייך אמנם לאברהם ("ברית בין הבתרים"), אך מממש הרעיון וגואלם של צאצאי אברהם מעבדותם במצרים היה משה. גם משה קרא תיגר על תרבות השעבוד שצמחה על נהרות המזרח התיכון. הוא עמד בפני אתגר חסר תקדים: אי אפשר היה להחזיר לצאצאי אברהם את החופש של האדם הצייד־המלקט; המהפכה החקלאית שחשפה את מגבלות האדם (אי־שוויון והיעדר גבולות לסיפוקים ולדחפים) יצרה מעין "חרב מתהפכת" שחסמה את חזרתו לגן העדן הישן. הפתרון היה הוצאת האדם מעבדות לחרות. החירות שונה מחיי חופש שבהם האדם משוחרר מהצורך להכפיף את התנהגותו לערכים כלשהם. חירות מחייבת את האדם להתחשב בזולתו באמצעות הגבלת סיפוקיו ודחפיו, מתוך יכולת עצמאית להבחין בין טוב לרע ולקבל החלטות הגיוניות.

כדי להקל על האדם, שבפסח זכה לראשונה בחירות, הושלם מוסר אברהם המופשט בהלכה פרטנית פרקטית, שעיקרה חוקיה החברתיים ("כי חסד חפצתי ולא זבח"). שמירת חוקים אלה נועדה ליצור חברה ליברלית שפרטיה נהנים משלוש חירויות: גאולה משעבוד לדמיון ולכזב; גאולה משעבוד לאַחֵר וגאולה משעבוד לסיפוקים ולדחפים.

הדיון במשמעות החוקים ולימודם נועדו לאפשר לחברה שאנשיה כבר נגאלו ולחברה שאנשיה עדיין משועבדים ליצור עבור פרטיהן, חרף אי השוויון ביניהם, גן עדן עלי אדמות.