המצביע הישראלי הוא ברייה משונה. הוא יודע היטב בעד מי הוא מצביע, אבל לא תמיד בעד מה. למרבה הצער והמבוכה לא כל כך אכפת לו מכך. הלקות הלא מחמיאה הזאת שלנו כבוחרים אינה מאפיינת את כולנו, אבל ודאי שהיא מאפיינת רבים. ובעיקר היא בבחינת "פרצה הקוראת לגנב" - לגניבת דעת ולגניבת קולות. בסיפור הזה קצת קשה להעריך מה קדם למה - הביצה או התרנגולת? האם ההתנהלות שלנו כבוחרים, שממוקדים באיש ולא בנושא, מזמינה למעשה את הפוליטיקאים לשטות בנו? או שהתנהלות הפוליטיקאים שלנו, היא שקיבעה אצל רבים כל כך תסמינים של אפאתיות ואדישות ל"מה" והתמקדות יתר ב"מי".
הדיאגנוזה הנ"ל מגובה בלא מעט דוגמאות מהעבר הרחוק והקרוב, על הבטחות ונדרים ושבועות שהופרו, שאת חלקם כבר הספקנו לשכוח. יצחק רבין שהבטיח לבוחר לא לדבר עם אש"ף, חתם עימו על הסכמי אוסלו, שאת פירות הבאושים שלהם אנו אוכלים עד היום. רבין גם הצהיר, ש"מי שיעלה על דעתו לרדת מרמת הגולן מפקיר את ביטחון מדינת ישראל", ואחר כך הציג בפני ארה"ב וסוריה עמדה הפוכה בתכלית.
אהוד ברק התייצב בטקס האזכרה המרכזי לנופלים במערכה על שחרור ירושלים, והכריז שם קבל עם ועולם, כי "רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו ולתקוות חייו, מסוגל בכלל להעלות על הדעת ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים". חודשים ספורים אחר כך הלך ברק כראש ממשלה לקמפ דיוויד, ובלי למצמץ, הסכים שם לחלוקת ירושלים, העיר העתיקה והר הבית.
הלאה: אריאל שרון אמר שדין נצרים כדין תל אביב. הוא הבטיח לציית לתוצאת משאל מתפקדי הליכוד, אבל אחרי שהפסיד במשאל, הרס את גוש קטיף, גירש את תושביו והביא על ישראל את מדינת חמאסטן על מנהרותיה וטיליה. נתניהו התחייב בעבר הרחוק לא למסור את חברון, אבל העביר כמעט את כולה לפלשתינים.
הוא הגדיר את הקפאת הבנייה בהתנחלויות כ"מילת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם לחיסולן", אבל לאורך חודשים ושנים הוא הקפיא את הבנייה בהן ובירושלים. נתניהו הסביר מעל כל במה אפשרית מדוע מדינה פלשתינית מסוכנת לביטחון מדינת ישראל, אבל בנאום בר־אילן שלו, הסכים עקרונית להקמת מדינה פלשתינית.
בפברואר האחרון הוא אף שלח את צחי הנגבי להודיע בכנס ארגון ועידת הנשיאים האמריקני, שהוא עדיין דבק באותו נאום. ההבהרה הזאת אגב, עשויה להיות רלוונטית כש"תוכנית המאה" של טראמפ תגיח לאוויר העולם. אלא שכמנהג הקלוקל במקומותינו, גם נתניהו לא יחשוף עתה את עמדתו ביחס לדרישות הדי צפויות, שטראמפ ינחית עלינו במסגרת תוכנית המאה שלו. אנו ניחשף לעמדת נתניהו בסוגיות אלה רק לאחר הבחירות. למה בעצם?
פליק פלאק לאחור
לא בטוח שההסבר המקובל ל"פליק פלאקים" הללו - "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" - הוא גם הסבר נכון. אהוד אולמרט, שכראש עיריית ירושלים עשה כמעט הכל כדי למנוע את חלוקת העיר, ניתח פעם באוזניי, כאילו מעמדת הפרשן, את המציאות של הפוליטיקה הישראלית, ואמר פחות או יותר כך: כדי להגיע למעלה, לזכות בבחירות ולהפוך למפלגת שלטון, עליך להציג חזות ימנית ולאומית. זה הציבור שלנו. אבל כשאתה כבר שם - אתה פוגש במציאות אחרת ומבין שצריך להתנהל אחרת.
ככה זה? שאלתי אותו אז, ואולמרט השיב ב"כן" נחרץ. שבועות אחדים לאחר מכן הוא עזב את עיריית ירושלים, הפך לשר ומאוחר יותר לראש ממשלה שהציע לחלק את ירושלים והתכחש לכל שבועותיו ונדריו. לפחות במקרה של אולמרט הוא אמר את הדברים עדיין מ"שם" ולא מ"כאן", מה שמעורר את השאלה: האם הכל היה אז הצגה ואנו היינו הסטטיסטים? ואצל כמה פוליטיקאים מובילים כיום, מנגנון ההבנה וההתנהלות האולמרטי - דומה?
אין לנו עדיין דוגמאות לראש ממשלה מן השמאל שביצע מדיניות ימין, אלא רק להפך, אבל יש לנו ניסיון עם מנהיגי שמאל ומרכז, שבמרחק מה מהבחירות דיברו כנראה כשפיהם וליבם שווים, ובצמוד להן מילאו את פיהם מים. כך נהגו בוז'י הרצוג ושלי יחימוביץ', שני יו"רים לשעבר של מפלגת העבודה, כשהביעו נכונות לחלוקת ירושלים ברוח מתווה קלינטון, ואף הבנה שמזרח העיר תהפוך לבירת המדינה הפלשתינית, אך סמוך לבחירות התעטפו בשתיקה בסוגיה זו.
בין מרמים ומרומים
הציבור הישראלי רואה ושומע את הקולות והשתיקות וה"פליק פלאקים" הללו - מערכת בחירות אחר מערכת בחירות. התוצאה היא ערפול מכוון בנוגע ל"מה" ולמהות, והבלטה מכוונת של ה"מי" והפרסונה. זהו נשף תחפושות, שאינו מחמיא לא לציבור ולא לנבחריו. שיאו מגולם בימים אלה בדמותו של בני גנץ, הרמטכ"ל השותק. הוא יודע שדבריו ירחיקוהו מהמנדטים וששתיקתו מקרבת אותו אליהם, ולפחות בינתיים - בוחר בזכות השתיקה.
הסקרים הרבים שבהם הנבחרים עושים שימוש מדי מערכת בחירות מעידים לכאורה שלמרות הכל - גם למהות ולתכנים יש מקום ומשקל. זה אכן מנחם, אבל רק מעט, כי יותר מדי פוליטיקאים, ביותר מדי נקודות זמן, מעצבים את התנהלותם ודברם לציבור על פי הסקר ולא על פי השקפת עולם, בבחינת: מה שהציבור רוצה - אני מרוצה, ואחרי הבחירות - כבר אעשה מה שאני רוצה. המשמעות היא שערב בחירות, הפוליטיקאים לא באמת מספרים לנו מה הם חושבים, אלא מה הם חושבים שאנו רוצים שהם יחשבו.
הציפייה המינימלית ממנהיג פוליטי היא לומר אמת. אבל בחלוקת התפקידים בין מרמים ומרומים שמסכימים מראש שאלה כללי המשחק, אפילו הציפייה הזאת עלולה להישמע נאיבית. כי כשאלה הכללים - מעטים הפוליטיקאים שיחלקו איתנו את האמת שלהם. לא נוכל לדעת האם הם בעד או נגד מדינה פלשתינית, האם הם יעלו או יורידו מסים ומחירים לאחר הבחירות, האם יקפיאו או יבנו בהתנחלויות ובירושלים, והאם הם ימוטטו או ישמרו את שלטון חמאס בעזה.
הרי כמעט הכל מדוד ומחושב על פי סקרים שאומדים את רצוננו והשקפותינו ברגע זה. מה שיקרה אחרי הבחירות הוא משחק חדש, וכולנו יודעים, גם הבוחרים וגם הנבחרים, שהקשר בינו לבין משחק הבחירות המקדים לו - קלוש.
כל שנותר לנו כבוחרים, הוא לשפוט את הנבחרים על פי מעשיהם. לא על פי דיבוריהם. זה לא מעט, אבל זה לא מספיק, כי הבחירות עוסקות לא רק במה שהיה, אלא גם במה שיהיה. על השאלות הגדולות באמת, יהיה אולי צורך לקיים בעתיד משאל עם. הבחירות אצלנו אפילו אינן מתקרבות למשהו שדומה לכך. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו