מה לשמאל ולמיתוס "הבייס" של נתניהו

העוקב אחר החידושים בעולם הפובליציסטיקה משמאל, מכיר זה מכבר את המונח האופנתי "בייס". הוא לקוח מעולם התקשורת הפוליטית בארה"ב, שם הוא מסמן את בסיס הבוחרים האדוק של כל אחת מהמפלגות הגדולות.

המשמעות המקורית של "בייס" קרובה למה שנהוג לכנות אצלנו "גרעין בוחרים", ציבור מצביעים השומר נאמנות לאחד המחנות הפוליטיים. אבל בשיח הישראלי, נוסף למונח "בייס" רובד משמעות נוסף, והוא כמעט תמיד מכוון לציבור התומכים בליכוד ובנתניהו.

ה"בייס של נתניהו" מתואר במאמרים של כותבים בעלי השקפה שמאלית כאספסוף נחות, שקשה לאמוד את היקפו אך אין לטעות בתכונותיו: גזענות, לאומנות וסגידה לאלימות. ב"הארץ" כבר נקבע ש"ה'בייס' של נתניהו הוא בבסיסו אנטי־דמוקרטי", שמקומו ב"חוף קריית חיים, שם תקפו ערבים", וש"הבייס רוצה אפרטהייד".

על פי התיאוריה הזאת, יחסיו של ה"בייס" עם נתניהו מורכבים. מצד אחד, ניתן לתאר את רה"מ כמי ש"נכנע", "מתקפל" או פשוט "מעוניין לרַצות את הבייס", ובכך להוכיח, לכאורה, השתלטות עוינת על מוקדי השלטון. לפי גישה זו, נתניהו מסוכן דווקא משום שהוא "חלש" ו"לחיץ" מול ה"בייס".

מצד שני, נתניהו מתואר כמכשף בעל השפעה מאגית על מחשבותיו ועל פעולותיו של ה"בייס". "הם אלה שהוא יכול להזיז ממקום למקום כמעט בהבל פה", אבחן אחד הכותבים ב"הארץ", "הוא יכול לשחק בהם. הוא הפך אותם לפריכים עד כדי כך". לפי גישה זו, נתניהו מסוכן כי הוא "שולט בתודעה". זו, אגב, סיסמת התעמולה של בלוג התקשורת "העין השביעית" לשם גיוס תרומות.

כך או כך, מושג ה"בייס", אותו נחשול אנושי אפל, אינו מייצג הנחה הראויה לוויכוח. ההפך, יש להתייחס אליו כמיתוס שהוּבנה בפסיכולוגיה הפוליטית של השמאל כדי להתמודד עם תבוסותיו האחרונות, ואולי אף כמנגנון הגנה לקראת הבחירות הבאות: איזה סיכוי היה ויהיה לנו מול ה"בייס" המוסת ונמוך המצח, הנוהה בעיוורון אחר להטוטי המנהיג?

מיתוס ה"בייס" מסייע לשמאל להתמודד גם עם פרדוקס הנובע מתפיסתו העצמית: כיצד קורה שמחנה - הנוהג להתרברב באנשי הרוח והיוצרים הנחשבים הנמנים עם שורותיו, וכך גם מרבית העילית המשפטית והמדעית - לא מצליח להשפיע, כמו נתניהו, על הציבור? הייתכן שבנק האינטלקט העצום הזה לא מחלץ מתוכו ולו מסר אחד, שיתחרה ביעילות ב"פופוליזם" השקוף של נתניהו?

בשמאל אוהבים לאחרונה לתרץ את הכישלונות ב"הגינות יתר": אצלם לא יורדים לרמת הדמגוגיה וההסתה של הימין. נדמה לי שמי שחשוף לעולם המושגים העדכני של יניב אלדד או אהוד ברק, ואפילו של כוכבני "המחנה הציוני", יחלוק על כך.

סביר יותר שהשמאל איבד את היכולת או הרצון להעמיד טיעון טוב. זה עיקרון אריסטוטלי בתורת השכנוע: סופו של הטיעון הטוב לנצח, והשמאל מתחמק בעקביות מרענון עמדותיו נוכח המציאות המשתנה. זה טבעי. נוח יותר להאמין שליריב יש יותר מדי "בייס", מלהודות שלנו יש פחות מדי "קייס". מה שלא מובא בחשבון הוא שגם ה"בייס" זוכר, בייחוד ערב הבחירות, מי קרא לו "עדר".