"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לבני רושמת ערך פוליטי על שמה: "לִבניזם"

,עודכן

איומיה החדשים של לבני לפרק את "המחנה הציוני", אם לא תמונה לתפקיד יו"ר האופוזיציה, שברו שיא נוסף של אופורטוניזם. חשבתם שההשתייכות למפלגה תלויה בהסכמה עם דעותיה ועם מצעה? לא בבית הספר של ציפי לבני. למעשה, לבני ויתרה על משחק המסכות הרגיל שלה, ואפילו לא טרחה לבסס את הימצאותה בשורות "המחנה הציוני" בעקרונות או אידאולוגיה, רחמנא לצלן. הכל יותר פשוט: יתנו את הג'וב – תישאר, לא יתנו – תלך אל המפלגה הבאה.

רחמים כלנתר, חבר מועצה עלום בעיריית ירושלים של שנות החמישים, לא ציפה בוודאי שיעלה בידו להעשיר את אוצר המילים הישראלי במונח חדש. כאשר עבר מהתנגדות לראש העיר דאז לתמיכה בו - בתמורה למינוי לתפקיד סגן ראש העיר - נולד המושג "כלנתריזם". המעבר ממפלגה למפלגה תמורת טובת הנאה, נחשב אז למעשה מגונה ולא חינוכי. אלא ששינוי הדעה המהיר של אדון כלנתר נראה כמשובת נעורים תמימה בהשוואה לקריירת מעברי המפלגות של ציפי לבני, עד כי ראוי להחליף את "כלנתריזם" ב"לבניזם".

לאורך דרכה בציבוריות הישראלית, לא רשמה לבני שום הישג שהיטיב עם הבוחרים (מישהו זוכר רפורמה אחת שהובילה?), אבל הפגינה הצטיינות נדירה ביכולת להתאים עצמה לנסיבות הפוליטיות, ולפנות לכל כיוון שאליו נשבה הרוח. כאשר התמודדה בבחירות המקדימות בליכוד, נשבעה אמונים לארץ ישראל ותקפה את הניסיונות לוותר עליה. כאשר אריאל שרון בגד בעקרונות תנועתו, שכחה בקלות את שבועותיה וברחה עמו ל"קדימה". גם מ"קדימה", שמיתגה עצמה כמרכז, ברחה אחרי שלא נבחרה לראשות הממשלה. לבסוף מצאה עצמה בשמאל, ברשימה אחת עם מפלגת העבודה, יריבתה המושבעת של מפלגתה המקורית. מיותר לציין, שבכל אחת מהתחנות בשרשרת המעברים גזרה לבני קופון פוליטי שהצדיק, לפחות בעיניה, את המעבר.

מי היא לבני האמתית ומה דעותיה? לא ברור. לאן יביא אותה המעבר הבא? לא ברור. מה שברור הוא שיש פה השחתת מידות ונכונות להחליף עקרונות בקצב. לבני אוהבת להתהדר בשורשיה הרוויזיוניסטיים ובייחוס ל"משפחה הלוחמת". אולם, הזכויות של הוריה ודבקותם הערכית עומדות בניגוד גמור לדרכה הפתלתלה. היא מרבה לטעון להיותה ממשיכת מורשת ז'בוטינסקי, אך ז'בוטינסקי דגל בשלמות הארץ ובעמידה בלתי מתפשרת על מימוש זכויותינו עליה; לבני זנחה את האמונה הזאת תמורת נזיד עדשים. ז'בוטינסקי דיבר על "קיר הברזל" שיבלום את התוקפנות הערבית, ולעג למי שביקש לפשר את האויב בוויתורים ונסיגות. המתחזה ליורשת שלו מטיפה לכל מה שמנוגד לנאמנות הערכית הזאת.

האופורטוניזם הקר של העורקת הסדרתית הוא סטירה מצלצלת להדר הז'בוטינסקאי ולתפיסת ההגינות שלו. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית בז למי שמוכר את עקרונותיו, ומוכן לערוק ממחנה למחנה תמורת כיסא. את התיעוב העמוק שלו כלפי אנשים שמסוגלים לפשוט וללבוש עקרונות, כמו בגדים משומשים, מוצאים בסיפור "דיאנה", שכתב בראשית המאה העשרים, וגם ברומן הגדול "חמשתם". אילו חי בימינו, אולי גם ציפי לבני הייתה מונצחת, ולא לטובה, באמצעות העט המושחז של ראש בית"ר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר