לבני רושמת ערך פוליטי על שמה: "לִבניזם"

איומיה החדשים של לבני לפרק את "המחנה הציוני", אם לא תמונה לתפקיד יו"ר האופוזיציה, שברו שיא נוסף של אופורטוניזם. חשבתם שההשתייכות למפלגה תלויה בהסכמה עם דעותיה ועם מצעה? לא בבית הספר של ציפי לבני. למעשה, לבני ויתרה על משחק המסכות הרגיל שלה, ואפילו לא טרחה לבסס את הימצאותה בשורות "המחנה הציוני" בעקרונות או אידאולוגיה, רחמנא לצלן. הכל יותר פשוט: יתנו את הג'וב – תישאר, לא יתנו – תלך אל המפלגה הבאה.

רחמים כלנתר, חבר מועצה עלום בעיריית ירושלים של שנות החמישים, לא ציפה בוודאי שיעלה בידו להעשיר את אוצר המילים הישראלי במונח חדש. כאשר עבר מהתנגדות לראש העיר דאז לתמיכה בו - בתמורה למינוי לתפקיד סגן ראש העיר - נולד המושג "כלנתריזם". המעבר ממפלגה למפלגה תמורת טובת הנאה, נחשב אז למעשה מגונה ולא חינוכי. אלא ששינוי הדעה המהיר של אדון כלנתר נראה כמשובת נעורים תמימה בהשוואה לקריירת מעברי המפלגות של ציפי לבני, עד כי ראוי להחליף את "כלנתריזם" ב"לבניזם".

לאורך דרכה בציבוריות הישראלית, לא רשמה לבני שום הישג שהיטיב עם הבוחרים (מישהו זוכר רפורמה אחת שהובילה?), אבל הפגינה הצטיינות נדירה ביכולת להתאים עצמה לנסיבות הפוליטיות, ולפנות לכל כיוון שאליו נשבה הרוח. כאשר התמודדה בבחירות המקדימות בליכוד, נשבעה אמונים לארץ ישראל ותקפה את הניסיונות לוותר עליה. כאשר אריאל שרון בגד בעקרונות תנועתו, שכחה בקלות את שבועותיה וברחה עמו ל"קדימה". גם מ"קדימה", שמיתגה עצמה כמרכז, ברחה אחרי שלא נבחרה לראשות הממשלה. לבסוף מצאה עצמה בשמאל, ברשימה אחת עם מפלגת העבודה, יריבתה המושבעת של מפלגתה המקורית. מיותר לציין, שבכל אחת מהתחנות בשרשרת המעברים גזרה לבני קופון פוליטי שהצדיק, לפחות בעיניה, את המעבר.

מי היא לבני האמתית ומה דעותיה? לא ברור. לאן יביא אותה המעבר הבא? לא ברור. מה שברור הוא שיש פה השחתת מידות ונכונות להחליף עקרונות בקצב. לבני אוהבת להתהדר בשורשיה הרוויזיוניסטיים ובייחוס ל"משפחה הלוחמת". אולם, הזכויות של הוריה ודבקותם הערכית עומדות בניגוד גמור לדרכה הפתלתלה. היא מרבה לטעון להיותה ממשיכת מורשת ז'בוטינסקי, אך ז'בוטינסקי דגל בשלמות הארץ ובעמידה בלתי מתפשרת על מימוש זכויותינו עליה; לבני זנחה את האמונה הזאת תמורת נזיד עדשים. ז'בוטינסקי דיבר על "קיר הברזל" שיבלום את התוקפנות הערבית, ולעג למי שביקש לפשר את האויב בוויתורים ונסיגות. המתחזה ליורשת שלו מטיפה לכל מה שמנוגד לנאמנות הערכית הזאת.

האופורטוניזם הקר של העורקת הסדרתית הוא סטירה מצלצלת להדר הז'בוטינסקאי ולתפיסת ההגינות שלו. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית בז למי שמוכר את עקרונותיו, ומוכן לערוק ממחנה למחנה תמורת כיסא. את התיעוב העמוק שלו כלפי אנשים שמסוגלים לפשוט וללבוש עקרונות, כמו בגדים משומשים, מוצאים בסיפור "דיאנה", שכתב בראשית המאה העשרים, וגם ברומן הגדול "חמשתם". אילו חי בימינו, אולי גם ציפי לבני הייתה מונצחת, ולא לטובה, באמצעות העט המושחז של ראש בית"ר.