הרוצח לא ראוי לתואר אבא

לכסות אותם בלילה. לשחק איתם על השטיח. להכין שוקו בשבת ב־05:45 בבוקר. להכין איתם שיעורי בית. לחבק אותם. לחנך אותם. להעמיד אותם במקום, ושוב לחבק אותם. להרגיע אותם כשהם בוכים. להראות להם כמה שהם מוכשרים. ללמד אותם מה מותר ומה אסור. לחשוף אותם לדברים היפים שיש בעולם. להתגלש איתם בגן השעשועים. להזהיר אותם מפני סכנות. ללמד אותם כיצד לחצות את הכביש בבטחה. לנדנד אותם עד שלא מרגישים את הזרועות או עד שמחשיך. להירדם איתם מול הטלוויזיה. ללוות אותם בכל צעד. ללמד אותם להסתדר לבד. ומעל הכל, הרבה מעל הכל - לדאוג לביטחונם.

זהו, בתמצית, תפקידם של אימהות ואבות עלי אדמות. לזה נועדנו. אנחנו בוחרים לשים את עצמנו במקום השני, כי הקטנים שלנו במקום הראשון. ואין התלבטות בכלל. ואסור שתהיה התלבטות - כי הילדים שלנו זקוקים לנו. כי הם קטנים, רכים, חסרי ניסיון. כי הם פגיעים, ובחוץ יש רוע - ותפקידנו כהורים להרחיק אותם מזה.

זה התפקיד הכי קשה והכי מאתגר והכי מתגמל בעולם, והוא לא משתנה עם השנים, אפילו כאשר הקטנים כבר לא כל כך קטנים. זה רק נעשה מורכב ומאתגר יותר.

בתחילת דצמבר 2016 יצא עילי ניר ז"ל, בן ה־11, לטיול שנתי בדרום. אביו, עמרי ז"ל, היה אחד ההורים המלווים של הכיתה. בעיצומו של הטיול מעד עילי בנחל צאלים, לעיני אביו. לקח לאב פחות משבריר שנייה עד שקפץ וחיבק את בנו בעודם נופלים מהמצוק. עמרי ספג את הפגיעה הקשה ונהרג במקום. עילי פונה לבית החולים במצב קשה מאוד, ונפטר יומיים לאחר מכן. זאת תמצית האבהות. האב נתן את חייו רק בשביל הסיכוי הקלוש כמעט להציל את בנו. עמרי ז"ל הוא גיבור. עמרי הוא אבא.

האירוע המזעזע אתמול ממחיש בדיוק את ההפך.האיש שחטף את אביתר התמים(רק בן 3) מידי אמו טלי ורצח אותו לאחר מכן - אינו ראוי לתואר אבא. את התואר אמנם מקבלים מייד לאחר לידת הילדים, אבל צריך להרוויח אותו יום־יום, לילה־לילה. הרוצח השפל הזה מגלם בתוכו את כל הרוע, את כל מה שאסור, את כל מה שבלתי נתפס. למרבה הצער הוא לא הראשון שעושה את המעשה השפל, אבל בכל פעם מחדש זה מסמר שיער.

היום, כשתפגשו את הילדים שלכם אחרי הגן ובית הספר, תחבקו אותם חזק חזק. גם מחר.