משתיקים את עצמנו: על מדד השנאה ברשתות החברתיות

חבל שמדד השנאה ברשתות החברתיות שערכה קרן ברל כצנלסון (כפי שפורסם ב"ליידי גלובס"), לא הצליח להרעיד כאן את האדמה. התמונה המשתקפת מהמדד עגומה למדי: אגרסיביות מילולית לסוגיה, ובהם שיימינג, בריונות רשת, הסתה, גידופים וניבולי פה - היא התנהגות שכיחה, אם לא מקובלת. לגיטימי לקלל או לבייש אדם במרחבי השיח הדיגיטלי של ימינו.

זו אינה הפעם הראשונה שמחקרים ומדדים מציפים את התופעה, ובכל פעם התגובה היא צקצוק מוסרני בלשון וחזרה לסדר היום. ייתכן שהרשת החברתית עדיין נתפסת כמרחב שבמהותו הוא תחליף לזירת השיח הרשמי, ה"ישן", שבו שולטים גופי התקשורת המרכזיים וגורמים ממסדיים. משוחררים מפיקוח של מוקדי הכוח, השחקנים הפועלים בניו־מדיה, כך נראה, חשים פטורים לחלוטין גם מכללי דיון פורמליים.

יתרה מזאת: אם שיח הרשתות מייצג קולות מלמטה ומעניק פתחון פה לאזרחים מן השורה, שוררת ציפייה לגילוי סובלנות - אם לא אמפתיה - לסימפטומים של "שיח עממי" לכאורה. שיח שכזה כולל שפה נמוכה, לשון גסה, קללות. שהרי אלה, בדמיון הקולקטיבי שלנו, הן המקבילה המילולית לתרבות המרפקים והדחיפות מן השוק. האגרסיביות בשיח הווירטואלי לא רק שהפכה לדפוס התנהגות, אלא אף לאינדיקציה לכך שהתוכן המתרוצץ ברשתות הוא אותנטי.

עם זאת, חשוב לציין שאף על פי שהשיח ברשתות החברתיות נהנה מחדשנות טכנולוגית, הוא עדיין כפוף להיררכיות חברתיות וליחסי הכוחות השוררים בעולם האמיתי. נשים, כך עולה מנתוני הדו"ח, חשופות יותר מגברים לשיח אלים, וגברים אחראים לרוב המתקפות המילוליות ברשתות החברתיות. הנתון המדהים ביותר הוא שהדמויות ה"שנואות" ביותר ברשתות החברתיות הן פוליטיקאיות ונשות תקשורת - מימין ומשמאל. המשותף לרובן המכריע הוא לא רק הפרופיל הציבורי הבולט שלהן, אלא גם היותן מובילות דעה מרכזיות במרחב הציבורי.

מבלי להמעיט בחשיבות הממד המגדרי, כדאי להתייחס גם להיבט מטריד זה: הבעת עמדה נחרצת, או חריגה חס וחלילה, היא הזמנה למתקפה. איש אינו חסין מפני ההמון: ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, קרניבורים וטבעונים. השמעת דעה, שלא מתיישבת עם הקונצנזוס בגבולותיו הצרים ביותר, היא טריגר לעליהום אינטרנטי אלים.

מאידיאל אוטופי שבו הרשתות החברתיות הציעו הייד פארק וירטואלי וחופשי, הן הופכות לג'ונגל דכאני. לא רחוק היום ממציאות שבה השמעת קול חריג תהיה התאבדות תדמיתית. רבים וטובים כבר מוותרים מראש, אחרים מיישרים קו עם הנורמה. מי יעז להפר טאבו חברתי בפרהסיה, אם הסנקציה המצופה היא גלגול בזפת ובנוצות בחוצות הפייסבוק?

כמה אירוני שדווקא עכשיו, כשחלקים בציבור מרימים קולם נגד "חוקי ההשתקה" מלמעלה, לא עולה קריאה לקבלת אחריות אזרחית לחופש הביטוי מלמטה. אולי הגיע הזמן לקמפיין #MeToo לטיהור המרחב הציבורי מנזקיה החמורים של אלימות הרשת, שפגיעתה בדיון הציבורי ובפלורליזם הדעות חמורה שבעתיים מכל חוק ממשלתי. איך נבוא בתלונות לפוליטיקאים, אם במחי טוקבק או ציוץ אנחנו פועלים להשתקת עצמנו?

הכותב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל